009_מסכת סנהדרין פרק ט

סנהדרין פרק ט

(א) ואלו הן

ואלו הן הנשרפים - הבא על אשה ובתה. על אשה שכבר נשא בתה, דהיינו חמותו:

הנשרפין. הבא על אשה ובתה. ובת כהן

ובת כהן - וכן בת כהן שזנתה היא בשריפה:

שזנתה. יש בכלל אשה ובתה

יש בכלל אשה ובתה - כלומר באשה ובתה כתיבא שריפה בהדיא (ויקרא כ׳) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה וגו׳ באש ישרפו, ומינה ילפינן כולהו הנך נמי, דאיתנהו בשרפה:

. בתו

בתו - מאנוסתו, דלאו בת אשתו היא דלחייב עליה משום בת אשתו. דהא לאו בת אשתו היא:

. ובת בתו

בת בתו ובת בנו - שהיו לו מאנוסתו:

. ובת בנו. ובת אשתו

בת אשתו - בין שהיא בתו בין שהיא חורגתו:

ובת בתה. ובת בנה. חמותו. ואם חמותו ואם חמיו. ואלו הן הנהרגים. הרוצח ואנשי עיר הנדחת. רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל. וכבש עליו

וחמותו - אע״ג דתנא לה רישא בהדיא הבא על אשה שנשא בתה, ולא מדרשא אתיא, איידי דתני בהך כללא אם חמותו ואם חמיו דאתיא מדרשא, תנא נמי אגב ריהטא חמותו בהדייהו:

כבש עליו - אחז ראשו של חברו ותקפו בתוך המים שלא יוכל להרים ראשו:

לתוך המים. או לתוך האור. ואינו יכול לעלות משם ומת חייב. דחפו לתוך המים. או לתוך האור ויכול לעלות משם ומת. פטור. שיסה

שיסה - גירה:

בו את הכלב. שיסה בו את הנחש פטור. השיך

השיך - שאחז הנחש בידו והוליכו והגיע שיני הנחש לגוף של חבירו:

בו את הנחש. רבי יהודה מחייב

רבי יהודה מחייב - דסבר ארס נחש בשיניו עומד, ומכיון שהגיע שיני הנחש בבשרו של חברו הוי כאילו הרגו וחייב:

. וחכמים פוטרין

וחכמים פוטרין - דקא סברי ארס נחש מעצמו הוא מקיא, הלכך לאו איהו קטליה אלא גרמא בעלמא הוא ופטור. והלכה כחכמים:

. המכה את חברו. בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה

ואמדוהו למיתה - אבל אמדוהו תחלה לחיים, אפילו לרבנן פטור:

והוקל ממה שהיה

והוקל ממה שהיה - וחזרו ואמדוהו לחיים:

ולאחר מכאן הכביד ומת חייב. רבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר:

שרגלים לדבר - שלא מת מחמת מכה זו:

(ב) נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. לעכו"ם והרג את ישראל. לנפלים והרג את בן קיימא. פטור. נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בו כדי להמית על מתניו. והלכה לו על לבו והיה בו כדי להמית על לבו. ומת פטור. נתכוין להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו

והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור - דתרתי בעינן, שיהא מתכוין למכת מיתה וגם שיכנו מכת מיתה:

. והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו. ומת פטור. נתכוין להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית הגדול. והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן. ומת פטור. נתכוין להכות את הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת. פטור. אבל נתכוין להכות על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו. והלכה לה על לבו ומת חייב. נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן ומת חייב. רבי שמעון אומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור:

ר״ש אומר אפילו נתכוין להרוג את זה - לאו אסיפא דמלתא דתנא קמא קאי, אהא דקאמר תנא קמא נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה על הקטן ומת חייב, דאי אהא קאי, רבי שמעון פוטר מיבעי ליה, ולמה ליה למהדר ולפרושי אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה, הא בפירוש אמרו ת״ק, ומאי אפילו. אלא ר״ש ארישא קאי, נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור, הא נתכוין להרוג את האדם והרג אדם אחר חייב, ועלה קאמר ר״ש אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור. והלכה כרבי שמעון:

(ג) רוצח שנתערב באחרים

רוצח שנתערב באחרים - כגון שנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג, שניהם פטורים. ואפילו אחד משניהם מוחזק בחסידות ובידוע שהוא לא זרק החץ, אפילו הכי לא מחייבין ליה לאידך בחזקה זו:

כולן פטורין. רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה

רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים, סוקלים אותם, דהא על כרחך כולהו אסורים בהנאה ואפילו הן אלף, מפני זה המעורב בהן, הלכך סוקלין את כולם כדי שתתקיים מצות סקילה במחוייב בה. [ר׳ יהודה אומר] כונסין אותן לכיפה. ואין צריך לסקלן, אלא כונסין אותן לחדר והן מתים ברעב. ואין הלכה כר׳ יהודה:

. כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה. נדונין בקלה. הנסקלין בנשרפין. רבי שמעון אומר נדונין בסקילה. שהשריפה חמורה. וחכמים אומרים נדונין בשריפה. שהסקילה חמורה. אמר להן רבי שמעון אילו לא היתה שריפה חמורה לא נתנה לבת כהן שזנתה. אמרו לו. אילו לא היתה סקילה חמורה. לא נתנה למגדף ולעובד עבודה זרה. הנהרגין בנחנקין. רבי שמעון אומר בסייף. וחכמים אומרים בחנק:

ר׳ שמעון אומר בסייף - שהחנק חמור:

וחכמים אומרים בחנק - שהסייף חמור:

(ד) מי שנתחייב

מי שנתחייב שתי מיתות - כגון שעבר עבירה קלה ונגמר דינו לעבירה קלה, וחזר ועבר עבירה חמורה, סלקא דעתך אמינא כיון דנגמר דינו לעבירה קלה, האי גברא קטילא הוא, קמשמע לן:

בשתי מיתות בית דין. נדון בחמורה. עבר עבירה

עבר עבירה שיש בה שתי מיתות - כגון חמותו, והיא אשת איש:

שנתחייב. שתי מיתות. נדון בחמורה. רבי יוסי אומר נדון בזיקה הראשונה

נידון בחמורה - בשריפה. מפני שהיא חמותו. ולא כאשת איש שהיא בחנק:

נדון בזיקה הראשונה - באותו איסור שהוזקק תחלה להזהר ולפרוש ממנו הוא נידון. אבל לא באיסור הבא עליו אחרון, ואע״פ שהוא חמור, דקסבר ר׳ יוסי אין איסור חל על איסור, ואפילו חמור על הקל. ואם נשא בת אלמנה, שהיתה תחלה חמותו כשהיתה פנויה ואחר כך נישאת, נידון בשריפה. ואם היתה אשת איש ואח״כ נעשית חמותו, נידון בחנק כמיתה של אשת איש שהיתה תחלה. ואין הלכה כר׳ יוסי:

שבאה עליו:

(ה) מי שלקה

מי שלקה - ושנה. שלקה שני פעמים על עבירה שחייבים עליה כרת, שכל חייבי כריתות לוקים. כשיחזור ויעשה אותה עבירה עצמה פעם שלישית:

ושנה. בית דין מכניסים אותו לכיפה. ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת. ההורג נפש שלא בעדים. מכניסין אותו לכיפה

מכניסין אותו לכיפה - מקום כשיעור קומת אדם ולא יותר. ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו, והדר מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכריסו נבקעת:

ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ:

שלא בעדים - שלא בעדות שיהיה מחוייב עליה מיתה. ומכל מקום ידוע לבית דין שהדבר אמת שבודאי הרג, אלא שהוכחשו העדים בבדיקות או שלא היתה שם התראה מספקת:

ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ - תחלה, ואח״כ מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת. והיינו רישא. ומה שחיסר זה גלה זה:

(ו) הגונב את הקסוה

הגונב את הקסוה - אחד מכלי שרת. מלשון קשות הנסך (במדבר ד׳):

. והמקלל בקוסם

והמקלל בקוסם - המברך את השם בשם עבודה זרה:

. והבועל ארמית

והבועל ארמית - נכרית:

. קנאין פוגעין בו. כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין. אלא פרחי כהונה

קנאים פוגעים בו - המקנאים קנאתו של מקום היו הורגים אותו. והוא שתהיה הנכרית בת נכרית, ובשעת מעשה, ובפני עשרה מישראל. ואם חסר אחד מן התנאים הללו אסור להרגו. אבל ענשו מפורש על פי נביא, יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה. ומלקין אותו ארבע מלקיות מדברי סופרים, משום נדה, משום שפחה משום נכרית, משום זונה:

פרחי כהונה - בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח בהם:

מוציאין אותו חוץ לעזרה. ומפציעין את מוחו בגזירין

בגזירין - בקעיות של עצים:

. זר ששמש במקדש. רבי עקיבא אומר בחנק

רבי עקיבא אומר בחנק - נאמר כאן (במדבר א׳:נ״א) והזר הקרב יומת. ונאמר להלן (דברים י״ג:ו׳) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת, מה להלן בחנק אף באן בחנק:

. וחכמים אומרים בידי שמים:

וחכמים אומרים בידי שמים - נאמר כאן יומת, ונאמר להלן (במדבר י״ז:כ״ח) כל הקרב הקרב אל משכן ה׳ ימות, מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים. והלכה כחכמים. ומיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת, שהכרת יש עליו עונש לאחר מיתה אם לא עשה תשובה כראוי, ומיתה בידי שמים אין לאחר מיתה עליו כלום. ורש״י כתב בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ה) דמיתה בידי שמים ימיו נקצרים ואינו הולך ערירי, כרת אית ביה תרתי, ימיו נכרתים והולך ערירי. ומחוייבי מיתה בידי שמים שעל עסקי מקדש וקדשים הם אחד עשר, ואלו הן, האוכל טבל, וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל תרומה, וזר וטמא וטבול יום ששמשו, ומחוסר כפורים, ומחוסר בגדים, ושלא קידש ידים ורגלים, ושתויי יין, ופרועי ראש. קצת מהם נאמר מיתה בהם בפירוש, וקצתם למדום רבותינו מפי הקבלה בגזירה שוה ובהיקש: