001_מסכת סנהדרין פרק א

סנהדרין פרק א

(א) דיני ממונות

דיני ממונות - דהיינו הודאות והלואות:

בשלשה

בשלשה - הדיוטות. ולא אצרכוהו רבנן לשלשה מומחין, שלא תנעול דלת בפני לוין, שמא יכפור הלוה ולא ימצא מומחין לכופו לדין אלא יחיד מומחה או שלשה הדיוטות. אבל גזילות וחבלות בשלשה מומחין, דאלהים כתיב בפרשת שומרים בואלה המשפטים שלש פעמים. ומינה ילפינן שלשה מומחין:

. גזילות וחבלות בשלשה. נזק

נזק - אדם או שור המועד שהזיקו דמשלמים נזק שלם:

וחצי נזק

חצי נזק - שור תם שהזיק. ואע״ג דהיינו חבלות, איידי דבעי למיתני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שאינו משלם כמו מה שהזיק, שמשלם יותר, תנא נמי חצי נזק שאינו משלם כמו שהזיק שהרי משלם פחות. ואיידי דתנא חצי נזק תנא נמי נזק:

. תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בשלשה. האונס והמפתה. והמוציא שם רע

והמוציא שם רע - לא מצאתי לבתך בתולים וענשו אותו מאה כסף:

. בשלשה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים מוציא שם רע. בעשרים ושלשה. מפני שיש בו דיני נפשות:

דיני נפשות - דאם אמת היה הדבר וזנתה תחתיו וסקלוה. ודיני נפשות בעשרים ושלשה כדלקמן. והלכה כחכמים:

(ב) מכות

מכות - מלקות ארבעים:

. בשלשה

בשלשה - דכתיב (דברים כ״ה:א׳) ונגשו אל המשפט ושפטום, שנים, ואין ב״ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה:

. משום רבי ישמעאל

רבי ישמעאל אומר בעשרים ושלשה - אתיא רשע רשע, כתיב הכא (שם) והרשיעו את הרשע, וכתיב התם (במדבר ל״ה:ל״א) אשר הוא רשע למות. מה להלן בעשרים ושלשה אף כאן בעשרים ושלשה:

אמרו בעשרים ושלשה. עבור החדש. בשלשה. עבור השנה. בשלשה. דברי רבי מאיר. רבן שמעון בן גמליאל אומר בשלשה מתחילין

עיבור החודש - קידוש החודש. ואיידי דבעי למתני עיבור שנה תנא נמי עיבור החודש:

בשלשה מתחילין - לראות אם יש להושיב ב״ד על כך. אם אחד מהשלשה אומר צריך ב״ד לישב ולעיין אם צריכה [ה]שנה לעבר, מפני התקופה והאביב והפירות, ושנים אומרים אין צריך, שאין כאן ספק דודאי אינה צריכה עיבור, בטל יחיד במיעוטו. שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב, הולכין אחר השנים, ומוסיפין עוד שנים אחרים שישאו ויתנו בדבר, והרי כאן חמשה. שנים אומרים צריך לעבר ושלשה אומרים אין צריך, בטלו שנים במיעוטן. שנים אומרים אינה צריכה ושלשה אומרים צריכה, הולכים אחר הרוב, ומוסיפין עוד שנים שיהיו שבעה ומעברין אותה. ובגמרא מפרש, דהני שלשה חמשה ושבעה כנגד ברכת כהנים, שיש בפסוק ראשון שלש תיבות, ובשני חמשה, ובשלישי שבעה. והלכה כרבן שמעון ב״ג:

ובחמשה נושאין ונותנין. וגומרין בשבעה. ואם גמרו בשלשה מעוברת:

(ג) סמיכת זקנים

סמיכת זקנים - על ראש פר העלם דבר של צבור. ויש במשמעות הדברים גם מינוי הדיין, שהגדול הסומך צריך שיצרף עמו שנים כשרוצה לסמוך חכם כדי שיקרא רבי וידון דיני קנסות. ולשון סמיכה, משום דכתיב (במדבר כ״ז:כ״ג) ויסמוך את ידיו עליו. ולאו דבעי מסמך ידיה עליה אלא בשמא קרו ליה רבי. ואין סמיכה בחוצה לארץ, אלא צריך שהסומך והנסמך יהיו כולן בארץ ישראל, ואז יהיה לו רשות לדון דיני קנסות ואפילו בחוץ לארץ, לפי שסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אחר שנסמכו בארץ. וכתב הרמב״ם שנראה לו שבזמן הזה שאין לנו סמוך איש מפי איש עד משה רבינו, אם היו מסכימים כל החכמים שבא״י לסמוך יחיד או רבים, הרי אלו סמוכים ויכולים לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים. והדבר צריך הכרע:

ועריפת עגלה בשלשה. דברי רבי שמעון. ורבי יהודה אומר בחמשה

ועריפת העגלה בשלשה - דכתיב (ויקרא ד׳:ט״ו) זקני העדה, מיעוט זקני שנים, ואין ב״ד שקול, הוסיף עליהם עוד אחד הרי שלשה:

ורבי יהודה אומר בחמשה - וסמכו, שנים. זקני, שנים. ואין בית דין שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי חמשה. והלכה כרבי יהודה:

. החליצה והמיאונין

מצות חליצה בשלשה - דכתיב (דברים כ״ה:ט׳) ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, זקנים, שנים. ואין ב״ד שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי שלשה. ושנים אחרים שמוסיפים אינו אלא לפרסומי מילתא:

מיאונין - קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה ויוצאה במיאון שממאנת בבעלה, צריך שיהיה בשלשה. וביבמות מוכח דמיאון בפני שנים מספיק:

בשלשה. נטע רבעי

נטע רבעי - אם בא לחללו על המעות, וכן מעשר שני, ואין דמיהן ידועים. כגון פירות והרקיבו שאין להם שער ידוע:

. ומעשר שני שאין דמיו ידועין. בשלשה. ההקדשות

ההקדשות - הבא לפדותן צריך שלשה לשומן:

. בשלשה. הערכין המטלטלין בשלשה. רבי יהודה אומר אחד מהן כהן

הערכין המיטלטלין - הרי שאמר ערך פלוני עלי, ואין לו מעות ליתן כפי הדמים הקצובים בפרשה ובא ליתן מטלטלין, צריך שלשה לשום אותן מטלטלים:

אחד מהן כהן - דבערכין כהן כתיב (ויקרא כ״ז) כערכך הכהן:

. והקרקעות

והקרקעות - ואם אין לו מיטלטלין ובא ליתן קרקע, צריך שישומו עשרה אנשים ואחד מהן כהן אותה קרקע שיהיה כפי הערך שיש עליו ליתן:

. תשעה וכהן. ואדם כיוצא בהן:

ואדם כיוצא בהן - ואם אמר דמי פלוני עלי ששמין אותו כמה הוא יפה לימכר בשוק ונותן דמיו, צריך גם כן שיהיו עשרה ואחד מהן כהן בשומא זו:

(ד) דיני נפשות בעשרים ושלשה. הרובע והנרבע בעשרים ושלשה. שנאמר (ויקרא כ, טז) והרגת את האשה ואת הבהמה

והרגת את האשה ואת הבהמה - היינו רובע. ואתקש לאשה, מה אשה בעשרים ושלשה אף בהמה בעשרים ושלשה:

. ואומר (ויקרא כ, טו) ואת הבהמה תהרוגו. שור הנסקל בעשרים ושלשה. שנאמר (שמות כא, כט) השור יסקל וגם בעליו יומת. כמיתת בעלים. כך מיתת השור. הזאב. והארי. הדוב והנמר והברדלס והנחש. מיתתן בעשרים ושלשה. רבי אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה

ואומר ואת הבהמה תהרוגו - בנרבע כתיב. למדנו רובע ונרבע:

כמיתת הבעלים - כלומר כמו שהיה הבעל נדון בעשרים ושלשה, אם היה חייב מיתה:

כל הקודם להורגן זכה - כשהמיתו את האדם. ואין צריך להביאם לב״ד:

. רבי עקיבא אומר

רבי עקיבא אומר וכו׳ - בגמרא מפרש דאיכא בין תנא קמא לרבי עקיבא, נחש. דלת״ק נחש מיתתו בכ״ג, ולרבי עקיבא הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס מיתתן בעשרים ושלשה, אבל נחש, הקודם להרגו זכה, שסילק המזיק מן העולם. והלכה כר׳ עקיבא:

מיתתן בעשרים ושלשה.

(ה) אין דנין לא את השבט

את השבט - רובו של שבט שעבדו עבודה זרה במזיד, אין דנין אלא בב״ד של שבעים ואחד. דכתיב (דברים י״ז:ה׳) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך, איש ואשה אתה מוציא אל שעריך, ואי אתה מוציא את השבט אל שעריך, אלא בבית דין הגדול:

. ולא את נביא השקר

ולא את נביא השקר - גמר דבר דבר מזקן ממרא, כתיב הכא (שם י״ח) אשר יזיד לדבר דבר, וכתיב בזקן ממרא (שם י״ז) כי יפלא ממך דבר, מה זקן ממרא בב״ד הגדול דכתיב (שם). וקמת ועלית, אף נביא שקר בב״ד הגדול:

. ולא את כהן גדול

ולא את כהן גדול - דאמר קרא (שמות י״ח:כ״ב) את הדבר הגדול יביאו אליך, דבריו של גדול יביאו אליך. ומשה במקום שבעים ואחד קאי:

. אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין מוציאין למלחמת הרשות

ואין מוציאין למלחמת הרשות - כל מלחמה חוץ ממלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק, קרויה מלחמת הרשות:

. אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין מוסיפין על העיר

אלא בבית דין של שבעים ואחד - דכתיב בדוד (ד״ה א׳ כ״ז) ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע. אחיתופל זה יועץ, בניהו בן יהוידע זו סנהדרין, שהיה מופלא שבכולן וכולן נגררים אחריו:

על העיר - ירושלים. שקדושתה גדולה משאר קדושת ארץ ישראל:

. ועל העזרות. אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין סנהדריות לשבטים. אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין עיר הנדחת. אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין עושין

והעזרות - קדושתן גדולה מקדושת ירושלים. ואי אפשר לחדש קדושה אלא בבית דין של שבעים ואחד, דאמר קרא (שמות כ״ה:ט׳) ככל אשר אני מראה אותך וגו׳ וכן תעשו, לדורות. מה משכן קדוש על פי משה שהוא במקום סנהדרי גדולה, אף לתוספת עיר ועזרות על פי סנהדרי גדולה:

ואין עושין סנהדראות לשבטים כו׳ - כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום שבעים ואחד קאי:

עיר הנדחת בספר

אין עושין עיר הנדחת כו׳ - דכתיב (דברים י״ז:ה׳) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, איש ואשה אתה מוציא אל שעריך, לבית דין שבעירך, ואי אתה מוציא את כל העיר אל שעריך, אלא לשער המיוחד:

בספר - עיר המבדלת בין ארץ ישראל לארץ העמים, דכתיב מקרבך, ולא מן הספר. וטעמא דקרא, שמא ישמעו נכרים ויבואו ויחריבו ארץ ישראל, לפיכך אין מניחין העיר תל עולם כמשפט עיר הנדחת אבל הורגין את יושביה בלבד:

. ולא שלש

ולא שלש - עיירות. עיר הנדחת בב״ד אחד ובמקום אחד, כלומר קרובים זו לזו. אבל בשנים ושלשה מקומות עושים:

ה. אבל עושין אחת או שתים.

(ו) סנהדרי גדולה. היתה של שבעים ואחד. וקטנה של עשרים ושלשה. ומנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד. שנאמר (במדבר יא, טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. ומשה על

ומשה על גביהם הרי שבעים ואחד - דאמר קרא (במדבר י״א:י״ז) ונשאו אתך, ואת בהדייהו:

גביהן. הרי שבעים ואחד. רבי יהודה אומר שבעים

רבי יהודה אומר שבעים - דדריש אתך, בדומין לך, ולא שיהיה הוא יושב עמהן בדין. ואין הלכה כרבי יהודה:

. ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה. שנאמר (במדבר לה, כד) ושפטו העדה והצילו העדה. עדה שופטת

עדה שופטת - עשרה מחייבין:

. ועדה מצלת

עדה מצלת - עשרה מזכין. ושמעינן מינה דצריך שיהיו עשרים שאם יחלקו יהיו עשרה מחייבין ועשרה מזכין:

הרי כאן עשרים. ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר (במדבר יד, כז) עד מתי לעדה הרעה הזאת. יצאו יהושע וכלב. ומנין להביא עוד שלשה. ממשמע שנאמר (שמות כג, ב) לא תהיה אחרי רבים לרעות. שומע אני שאהיה עמהם לטובה. אם כן למה נאמר (שם) אחרי רבים להטות. לא כהטייתך לטובה. הטייתך לרעה. הטייתך לטובה על פי אחד. הטייתך לרעה על פי שנים

הטייתך לרעה על פי שנים - והכי קאמר קרא, לא תהיה אחרי רבים לרעות, לחייב על פי אחד שיהיה יתר על המזכין. אבל אחרי רבים, להטות בשנים, אפילו לרעות, כשיהיו שנים מחייבין יותר על המזכין. הלכך על כרחך עשרים ושלשה בעינן, דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר, דהא כתיב והצילו העדה, ותו לא משכחת חובה בבציר משנים עשר:

. ואין בית דין שקול

ואין בית דין שקול - אין עושין בית דין זוגות, שאם יחלקו לחצאים הוי להו פלגא ופלגא ולא משכחת לה הטייתך לטובה על פי אחד. הלכך מוסיפין עליהם עוד אחד והוו להו עשרים ושלשה:

מוסיפין עליהם עוד אחד. הרי כאן עשרים ושלשה. וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין מאה ועשרים

מאה ועשרים - מפרש בגמרא, עשרים ושלשה, סנהדרי קטנה. ושלש שורות של עשרים ושלש עשרים ושלש יושבים לפניהם, שאם הוצרכו להוסיף על הדיינים מוסיפים מהם. ועשרה בטלנים, עשרה בני אדם בטלים מכל מלאכה שיושבים תמיד בבית המדרש. ושני סופרים לכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין. ושני חזנים, שמשי בית דין להלקות החייב ולהזמין בעלי הדין. ושני בעלי דינין. ושני עדים. ושני זוממין. ושני זוממי זוממין. ושני גבאים, ושלישי לחלק הצדקה, שצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. ורופא אומן להקיז דם. ולבלר. ומלמד תינוקות. הרי מאה ועשרים:

. רבי נחמיה אומר מאתים ושלשים

מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות - דהיינו עשרים ושלשה עשיריות, שיהא כל דיין שר של עשרה. דבציר משרי עשרה לא אשכחן שררה. ואין הלכה כרבי נחמיה:

. כנגד שרי עשרות: