וז"ש: "והיה מעשה הצדקה".
שגם הצדקה הנק' בשם: "מעשה" ולא בשם "עבודה", אעפ"כ, באתעדל"ת אתערותא דלעילא, מעורר גילוי אור א"ס ב"ה, בהארה רבה והשפעה עצומה, ונעשה שלום במרומיו, וגם בפמליא של מטה.
רק שבעוה"ז השפל לא יתגלה השלום והבירור ופירוד הרע מהטוב, עד עת קץ, ולא בזמן הגלות כנ"ל.
רק בעולם קטן, הוא האדם, "בכל עת מצוא, זו תפלה".
כמ"ש: "בצדק אחזה פניך" כנ"ל.
אך אחר התפלה, יוכל להיות הרע חוזר וניעור בקל, ולהתערב בטוב, כאשר יתהלך בחשכת עוה"ז.
אך הצדקה בבחי' עבודה, הנה מאשר יקרה וגדלה מעלתה במאד מאד, בהיותו מבטל טבעו ורצונו הגופני מפני רצון העליון ב"ה, ואתכפיא ס"א.
ואזי אסתלק יקרא דקוב"ה כו', וכיתרון האור מן החשך דוקא כנודע.
אי לזאת, אין הרע יכול להיות עוד חוזר וניעור בקלות כ"כ מאליו, רק אם האדם יעוררנו וימשיכנו ע"ע ח"ו.
וז"ש: "השקט ובטח עד עולם".
"השקט" הוא מלשון "שוקט על שמריו", דהיינו שהשמרים נפרדים לגמרי מן היין, ונופלין למטה לגמרי, והיין למעלה זך וצלול בתכלית.
ועד"ז הוא בעבודת הצדקה, השמרים הן בחי' תערובת רע שבנפשו, נברר ונפרד מעט מעט, עד שנופל למטה למקורו ושרשו.
וכמ"ש,: "ותשליך במצולות ים כל חטאתם":