והנה מודעת זאת, שישראל בטבעם, הם רחמנים וגומ"ח.
מפני היות נפשותיהם נמשכות ממדותיו ית', אשר החסד גובר בהן על מדת הדין והגבורה והצמצום.
וכמ"ש: "גבר חסדו על יריאיו".
שלכן נקראת הנשמה: "בת כהן" כמ"ש בזוה"ק.
והנה הצדקה הנמשכת מבחי' זו, נק' בשם: "מעשה הצדקה".
כי שם "מעשה" נופל על דבר שכבר נעשה, או שנעשה תמיד ממילא, והיא דבר ההווה ורגיל תמיד.
ואף כאן, הרי מדת החסד והרחמנות הוטבעה בנפשות כל בית ישראל מכבר, מעת בריאותן והשתלשלותן ממדותיו ית'.
כמ"ש: "ויפח באפיו כו'". "ואתה נפחת בי". "ומאן דנפח כו'".
וגם בכל יום ויום: "טובו מחדש מעשה בראשית". ו"חדשים לבקרים כו'".
אך לשון: "עבודה" אינו נופל אלא על דבר שהאדם עושה ביגיעה עצומה, נגד טבע נפשו, רק שמבטל טבעו ורצונו מפני רצון העליון ב"ה.
כגון, לייגע עצמו בתורה ובתפלה עד מיצוי הנפש כו'.
ואף כאן במצות הצדקה, ליתן הרבה יותר מטבע רחמנותו ורצונו.
וכמ"ש רז"ל: ע"פ: "נתן תתן", אפילו מאה פעמים וכו'.