והנה מ"ש הרמב"ם ז"ל: שהקב"ה מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש, אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל.
כן הענין ממש בכל מדותיו של הקב"ה, ובכל שמותיו הקדושים, והכינויים שכינו לו הנביאים וחז"ל.
כגון: חנון ורחום וחסיד, וכיוצא בהן.
וכן מה שנקרא חכם, דכתיב: "וגם הוא חכם וגו'".
וכן רצונו: "כי רוצה ה' את יראיו", "וחפץ חסד הוא", "ורוצה בתשובתם של רשעים, ואינו חפץ במיתתם וברשעתם", "וטהור עינים מראות ברע".
אין רצונו וחכמתו ומדת חסדו ורחמנותו ושאר מדותיו מוסיפים בו ריבוי והרכבה ח"ו במהותו ועצמותו.
אלא עצמותו ומהותו ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו, ומדת חסדו וגבורתו ורחמנותו ותפארתו, הכלולה מחסדו וגבורתו, וכן שאר מדותיו הקדושות, הכל אחדות פשוטה ממש, שהיא היא עצמותו ומהותו.
וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: שדבר זה אין כח בפה לאמרו, ולא באזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו.
כי האדם מצייר בשכלו כל המושכלות שרוצה להשכיל ולהבין הכל כמות שהם בו. כגון שרוצה לצייר בשכלו מהות הרצון או מהות חכמה או בינה או דעת או מהות מדת חסד ורחמים וכיוצא בהן, הוא מצייר כולן כמות שהן בו.
אבל באמת הקדוש ב"ה הוא רם ונשא וקדוש שמו.
כלומר שהוא קדוש ומובדל ריבוא רבבות עד אין קץ ותכלית מדרגות הבדלות, למעלה מעלה מערך וסוג ומין כל התשבחות והמעלות, שיוכלו הנבראים להשיג ולצייר בשכלם.