פרק י
והנה כשהאדם מגביר נפשו האלהית ונלחם כל כך עם הבהמית, עד שמגרש ומבער הרע שבה מחלל השמאלי, כמ"ש: "ובערת הרע מקרבך"[1] ואין הרע נהפך לטוב ממש - נקרא: צדיק שאינו גמור, וצדיק ורע לו. - דהיינו, שיש בו עדיין מעט מזער רע בחלל השמאלי אלא שכפוף ובטל לטוב מחמת מיעוטו, ולכן נדמה לו כי ויגרשהו וילך לו כולו לגמרי. אבל באמת אלו חלף והלך לו לגמרי כל הרע שבו - היה נהפך לטוב ממש.
וביאור הענין.
כי הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו[2] לטוב, ולכן נקרא: "צדיק וטוב לו" - הוא ע"י הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע.
דהיינו למאוס מאד בתענוגי עוה"ז להתענג בם בתענוגות בני אדם למלאת תאות הגוף בלבד ולא לעבודת ה' - מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וס"א, וכל מה שהוא מהס"א הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה, מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים וחיבה יתרה הנ"ל.
כי הם: "זה לעומת זה", כדכתיב: "תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני ודע לבב וגו''[3]. וכפי ערך גודל האהבה לה', כך ערך גודל השנאה לס"א והמיאוס ברע בתכלית, כי המיאוס הוא הפך האהבה ממש כמו השנאה[4].
וצדיק שאינו גמור.
הוא שאינו שונא הס"א בתכלית השנאה, ולכן אינו מואס ג"כ ברע בתכלית. וכל שאין השנאה והמיאוס בתכלית ע"כ נשאר איזה שמץ אהבה ותענוג לשם ולא הוסרו הבגדים הצואים לגמרי מכל וכל. ולכן לא נהפך לטוב ממש מאחר שיש לו איזה אחיזה עדיין בבגדים הצואים אלא שהוא בטל במיעוטו וכלא חשיב.
ולכן נקרא: "צדיק ורע", כפוף ובטל "לו". ועל כן גם אהבתו לה' אינו בתכלית ולכן נקרא צדיק שאינו גמור.