אך הענין הוא פשוט ומובן לכל, שיש הפרש גדול בין השגת חכמי האמת כרשב"י והאריז"ל, שהיא השגת חכמה ודעת, ובין השגת מרע"ה ושאר הנביאים בנבואה, המכונה בכתוב בשם ראיה ממש.
"וראית את אחורי". "ואראה את ה'". "וירא אליו ה'".
ואף שזהו דרך משל, ואינה ראיית עין בשר גשמי ממש.
מ"מ הנמשל צ"ל דומה למשל.
וכתרגום: "וירא אליו ה'" - "ואתגליא ליה וכו'". שהוא בחי' התגלות. שנגלה אליו הנעלם ב"ה, בבחי' התגלות.
משא"כ בהשגת חכמי האמת, שלא נגלה אליהם הוי' הנעלם ב"ה בבחי' התגלות, רק שהם משיגים תעלומות חכמה הנעלם [נ"א בנעלם] ומופלא מהם.
ולכן אמרו, "חכם עדיף מנביא", שיכול להשיג בחכמתו למעלה מעלה ממדרגות שיוכלו לירד למטה בבחי' התגלות לנביאים במראה נבואתם.
כי לא יוכלו לירד ולהתגלות אליהם רק מדרגות התחתונות שהן נהי"מ, שהן הן היורדות תמיד ומתגלות מהמשפיע להמקבל בבחי' מוחין וחיות.
כידוע לי"ח, שהנהי"מ של העליון מתלבשים בתחתון להחיותו, שהן הן כלי ההשפעה והורדת החיות מהעליון לתחתון בכל העולמות והמדרגות.
ולכן ג"כ, הן הן המתגלות לנביאים בבחי' התגלות ממש, ובתוכן מלובש אור הבינה, שהיא בחי' הבנת האלהות מאור [נ"א ואור] א"ס ב"ה, ובתוכה מלובשים אחוריים דחכמה, שהיא מדרגה שלמעלה מהשכל וההבנה באלהות ב"ה.
כי שם "חכמה" מורה על מקור השכל וההבנה.
ולכן אמרו בזהר, "דאורייתא מחכמה נפקת", כי טעמי מצות לא נתגלו, והם למעלה מהשכל וההבנה.
וגם באיזהו מקומן שנתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו לכאורה, אין זה הטעם המובן לנו לבדו תכלית הטעם וגבולו, אלא בתוכו מלובש פנימיות ותעלומות חכמה שלמעלה מהשכל וההבנה.
וכן בכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לנביאים הכתובים בתנ"ך, הן דברי תוכחה והן סיפורי מעשיות, מלובש בתוכם בחינת חכמת אלהות שלמעלה מהשכל וההבנה.
כנראה בחוש מענין הקרי והכתיב.
כי הקרי הוא לפי ההבנה הנגלית לנו, והכתיב הוא למעלה מהשכל וההבנה.
שתיבה זו ככתיבתה אין לה לבוש בבחינת ההבנה, ובקריאתה בפה יש לה לבוש.
וכן הענין באותיות גדולות שבתנ"ך שהן מעלמא עילאה ומאירות משם בגילוי בלי לבוש כשאר האותיות.