ובזה יובן מה שהפליגו רז"ל במאד מאד במעלת הצדקה ואמרו: "ששקולה כנגד כל המצות". ובכל תלמוד ירושלמי היא נק' בשם מצוה סתם, כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם מצוה סתם - מפני שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה.
שכולן הן רק להעלות נפש החיונית לה', שהיא היא המקיימת אותן ומתלבשת בהן, ליכלל באור א"ס ב"ה המלובש בהן, ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה.
שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כח א' מנפש החיונית בשעת מעשה המצוה לבד. אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו, הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו, וכשנותנן לצדקה, הרי כל נפשו החיונית עולה לה'.
וגם מי שאינו נהנה מיגיעו - מ"מ הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה'.
ולכן אמרו רז"ל: שמקרבת את הגאולה - לפי שבצדקה אחת מעלה הרבה מנפש החיונית, מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כחות ובחי' בכמה מצות מעשיות אחרות.
ומ"ש רז"ל: שת"ת כנגד כולם - היינו מפני שת"ת היא בדבור ומחשבה שהם לבושים הפנימי' של נפש החיונית.
וגם מהותן ועצמותן של בחי' חב"ד מקליפת נוגה שבנפש החיונית נכללות בקדושה ממש, כשעוסק בתורה בעיון ושכל.
ואף שמהותן ועצמותן של המדות חג"ת כו' לא יכלו להם הבינונים להפכם לקדושה - היינו משום שהרע חזק יותר במדות מבחב"ד, מפני יניקתן שם מהקדושה יותר כידוע לי"ח:
זאת ועוד אחרת והיא העולה על כולנה במעלת עסק ת"ת על כל המצות, ע"פ מ"ש לעיל בשם התיקוני': דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברי' דמלכא.
וכמו באדם התחתון ד"מ אין ערוך ודמיון כלל בין החיות שברמ"ח איבריו לגבי החיות שבמוחין, שהוא השכל המתחלק לג' בחי' חב"ד.
ככה ממש ד"מ, להבדיל ברבבות הבדלות לאין קץ, בהארת אור א"ס ב"ה המתלבשות במצות מעשיות לגבי הארת אור א"ס שבבחי' חב"ד שבחכמת התורה, איש איש כפי שכלו והשגתו.
ואף שאינו משיג אלא בגשמיות - הרי התורה נמשלה למים שיורדים ממקום גבוה כו', כמ"ש לעיל.
ואף על פי כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, "לא המדרש עיקר, אלא המעשה". "והיום לעשותם" כתיב. ומבטלין תלמוד תורה לקיום מצוה מעשיית, כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים - משום, כי זה כל האדם, ותכלית בריאתו, וירידתו לעולם הזה. להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא. לאהפכא חשוכא לנהורא. ו"ימלא כבוד ה' את כל הארץ" הגשמית דייקא. "וראו כל בשר יחדיו", כנזכר לעיל.
מה שאין כן כשאפשר לעשותה על ידי אחרים, אין מבטלין תלמוד תורה, אף שכל התורה, אינה אלא פירוש המצות מעשיות.
והיינו, משום שהיא בחינת חכמה בינה דעת של אין סוף ברוך הוא. ובעסקו בה, ממשיך עליו אור אין סוף ברוך הוא, ביתר שאת, והארה גדולה לאין קץ, מהארה והמשכה על ידי פקודין. שהן אברים דמלכא.
והנה, המשכה והארה זו
- שהאדם ממשיך ומאיר מהארת אור אין סוף ברוך הוא על נפשו ועל נפשות כל ישראל[1], היא השכינה[2], כנסת ישראל[3] מקור כל נשמות ישראל כמו שכתוב לקמן,[4] ע"י עסק התורה -
נקראת בלשון קריאה: "קורא בתורה".
פירוש שעל ידי עסק התורה קורא להקדוש ברוך הוא לבוא אליו, כביכול, כאדם הקורא לחבירו שיבא אליו. וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו להיות עמו בצווותא חדא ולא ליפרד ממנו ולישאר יחידי חס ושלום.
וזהו שכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" - ואין אמת אלא תורה. דהיינו שקורא להקדוש ברוך על ידי התורה דוקא, לאפוקי מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה אלא צועק כך: "אבא אבא". וכמו שקובל עליו הנביא: "ואין קורא בשמך כו'". וכמו שכתוב במקום אחר.
ומזה יתבונן המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בשעת עסק התורה, כמו שנתבאר לעיל [פ' כ"ג]:
וזהו שאמר רב ששת: "חדאי נפשאי, לך קראי, לך תנאי". כמו שכתוב במקום אחר באריכות: