פרק לח
והנה עם כל הנ"ל יובן היטב פסק ההלכה הערוכה בתלמוד ופוסקים: דהרהור לאו כדבור דמי. ואם קרא ק"ש במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו - לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרות. וכן בברכת המזון דאורייתא ובשאר ברכות דרבנן, ובתפלה. ואם הוציא בשפתיו ולא כיון לבו - יצא ידי חובתו בדיעבד ואין צריך לחזור.
לבד מפסוק ראשון של ק"ש וברכה ראשונה של תפלת שמונה עשרה. וכדאיתא [ברפ"ב דברכות]: "ע"כ מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה וכו'".
והיינו, משום שהנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה במצות רק להמשיך אור לתקן נפש החיונית והגוף ע"י אותיות הדבור שהנפש מדברת בה' מוצאות הפה. וכן במצות מעשיות שהנפש עושה בשאר אברי הגוף: