Video part 1 Video part 2 Video part 3
מה יפו פעמיך בנעלים כו'[1].
הנה ארז"ל ספ"ד דסוכה (דמ"ט ע"ב) ובפ"ק דחגיגה (דף ג' ע"א): שהפסוק הזה נאמר על כנס"י בשעה שהיו עולים לרגל. כמ"ש: שלש פעמים בשנה יראה כו' את פני ה' אלקיך.
ועתה משחרב בהמ"ק - תפלה במקום קרבן, שבחינת: יראה את פני ה' אלקיך - הוא עתה בתפלה, רק שאז היה השראת השכינה למטה במקום גשמי, כמ"ש: ועשו לי מקדש ושכנתי כו'[2] - לזה היה אז בהתחלקות ג' זמנים: פסח שבועות סוכות, נגד ג' אבות: אברהם יצחק יעקב.
ועתה בתפלה השראה זו היא בבחי' הרוחניות הוא בלי התחלקות, כי התפלה כלול מג' בחי': אברהם יצחק יעקב. כי: תפלות אבות תקנום - כי יש פסוקים בתפלה מבחי': אברהם, בחי' האהבה, ויש מבחי' יראה, ויש מבחינת יעקב - מדת הרחמנות, כמ"ש: אתה ה' לא תכלא רחמיך כו'[3].
(ועמ"ש מזה בפ' פנחס סד"ה: צו את בני ישראל כו', גבי: להקריב לי במועדו)
והנה כתיב: כה אמר ה' ליעקב אשר פדה את אברהם[4] - כי הנה עיקר בקשת הרחמים בשתי ברכות שלפני ק"ש הוא על ניצוץ אלקות, שאין לנו אהוי"ר מחמת העדר ההתבוננות. כי בחי' בינה הוא המוליד אהבה ויראה. לזה אנו מבקשים:
רחם עלינו ותן בלבנו בינה - להיות מבין דבר מתוך דבר. היינו להתבונן בהתהוות מאין ליש, איך שכל בריאת העולם הוא בדבור אחד כביכול, כמ"ש: בדבר ה' כו'. וכמארז"ל: במאמר אחד יכול להבראות כו'.
ומבשרי אחזה[5] - כמשל באדם שדבור אחד בטל לגבי מהות הנפש, וכלא ממש חשיבא. כמ"כ למעלה, כל העולמות עליונים ותחתונים כו' הם בדבור אחד כביכול, וכולם כלא ממש חשיבא לגבי עצמותו ית'.
ומאריכות ההתבוננות הנ"ל נולדה מדת אהבה, בחי' אברהם. ואח"כ: אברהם הוליד את יצחק כו'[6]
ולא נבוש כו' לעולם ועד - פי': לעולם ועד - שיהיה אז התגלות אלקות, כמ"ש: ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כו' - אז יהיה הבושה לעולם ועד, על מעשה עוה"ז הקשים ורעים בבחי' יש ונפרד לגמרי. דבאמת: אני הוי' לא שניתי כו', וגם עתה אין דבר מסתיר לנגדו ית', כי אתה הוא עד שלא נברא ואתה הוא משנברא כו'. ולזה היא הבושה לעולם ועד כו'. (ועמ"ש מזה ג"כ בד"ה: והנה מנורת זהב):
ב והנה ארז"ל: סנד"ל קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל[7] - הנה בלשון הגמרא נק': סנד"ל (כי: של נעליך[8] - תרגום ירושלמי: סנדלך. והדריך בנעלים[9] - תרגם יונתן: בסנדלין) ובלשון המקרא נק': נע"ל[10] - הוא החופה את רוב הרגל. והוא הקושר כתרים מתפלות של ישראל. מתפלות - הוא בחי' ש"ע, כי כל הבקשות שבשמונה עשרה: חננו מאתך כו' וגאלנו כו' רפאנו כו' הוא הבקשות להיות שינוי הרצון, למעלה מבחינת תורה, כי אורייתא מחכמה נפקת כו'.
והנה הנהגת העולמות הוא ע"פ ד"ת: כי אין יסורים בלא עון. וכמ"כ אריכת הגלות ג"כ בודאי ע"פ ד"ת - לזה אנו מבקשים שיהיה שינוי רצון כו' למעלה מבחי' הרצון הנמשך בהתורה דמחכמה נפקת כו', היינו שיומשך מבחי' בעל הרצון כו'.
(ועמ"ש מזה בד"ה: תקעו בחדש, גבי כי רצון העליון יש לו שני בחינות כו')
והנה כדי שנוכל להתפלל ש"ע בבקשות כנ"ל, צריך בתחלה לסמוך גאולה לתפלה, הוא בחי' מס"נ שבק"ש: שמע ישראל כו' בכל לבבך ובכל נפשך כו'. פי': שמע - הוא לשון התבוננות, איך שהוי' אלקינו הוי' אחד - בחי' אחדות פשוט כו'. וכל העולמות הם רק בדבור אחד כנ"ל, וכלא ממש חשיבא לגבי מהותו ועצמותו ית', כנ"ל.
ובהעמקת ההתבוננות באריכות כנ"ל, אזי נכספה וגם כלתה נפשו להיות נכלל בעצמותו ית': מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. פי': ועמך - אפילו כל האורות עליונים: גבוה מעל גבוה כו' לא חפצתי. (עמ"ש סד"ה: כי קרוב אליך הדבר) רק ליכלל בעצמותו ומהותו ית', בחי' אחדות פשוט. והיינו ע"י: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך - שהוא ע"י התקשרות מחשבתו ודבורו בתורה, להיות: דבר ה' דבר בו, כמ"ש: ואשים דברי בפיך. וכמארז"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים כו' (ועמ"ש בד"ה כי ביום הזה יכפר) ואח"כ בפ' שניה שבק"ש כתיב: ואספת דגנך - הוא מעשה הצדקה כו'.
וע"י מס"נ שבק"ש כנ"ל, שהוא למעלה מבחי' התורה כמבואר בכמה מקומות, וכמו שמרומז ג"כ בגמרא: יש קונה עולמו בשעה אחת כו' - שעה - מלשון: וישע כו'. עי"ז נוכל אח"כ להתפלל שמו"ע, שיהיה שינוי הרצון למעלה מבחי' התורה כו'. (ועמ"ש ע"פ: אחת היא יונתי תמתי - תאומתי)
אך מחשבותינו ודבורנו שבתפלה הוא גשמי ואיך יכול לעורר למעלה לבחי' רצון כתר עליון כו' - הוא ע"י המלאך סנד"ל, המקבל תפלות של ישראל ומפשיט' מגשמיות לרוחניות, וקושר כתרים כו'.
(ועמ"ש מזה בד"ה: נר חנוכה כו' מזוזה מימין, ובד"ה: צו את בנ"י כו' את קרבני. וע' בזהר פ' בשלח נ"ח א', וישלח קס"ז ב'. תצא רע"ח א').
והנה ענין בחי' סנדל ונעל הנ"ל, צריך להבין תחלה ענין השתלשלות העולמות והתהוות מאין ליש. דהנה באמת הגם שבחי' השתלשלות הוא ע"י בחי' מדותיו ית', כמו יום ראשון נמשך בחי': יהי אור - שהוא בחי' חסד עליון, וביום ב': יהי רקיע כו'. עכ"ז מהשתלשלות חסד עליון לא היה יכול להתהוות בחי' יש ובע"ג בבחי' נפרד, רק אדרבה ביטול לגמרי כמשל זיו השמש בשמש. אך עיקר התהוות מאין ליש הוא ע"פ מדת מלכות: כי אין מלך בלא עם - הוא בחי' שם אלקים, שהוא בחי' נרתק המכסה ומסתיר לשם הוי'. וכמו דכתיב: כי שמש ומגן הוי"ה אלקים - והוא ע"י: כי הוא צוה ונבראו כו', ודבר מלך שלטון - שהוא בחי' צווי המלך כו'.
(ועמ"ש מזה בד"ה: למען תירא, ובד"ה: מי מנה)
אך עכ"ז היה העולם מתפשט בלי גבול וקץ, ושיהיה התהוות בבחי' גבול: מהלך ת"ק שנה כו' - הוא ע"י המלאך סנד"ל, שהוא בחי' נעל החופה את רוב הרגל, בחי' מל' הנ"ל. וכמ"ש: והארץ הדום רגלי - והוא החופה את בחי' מל' הנ"ל להיות בבחי' גבול: מהלך ת"ק שנה, והוא ע"י בחי' המלאכים, שהם בחינת יש והם בבחינת ביטול, ואינם בבחי' נפרד כלל. וכמ"ש: וצבא השמים לך משתחוים כו'.
(וע' ברע"מ בפ' תצא דרפ"א: נעלו דא סנד"ל כו' ונעל לגבי שכינתא, ובזהר חוקת דק"פ ע"א, ובהרמ"ז שם, ובפרדס שער ט"ז פ"ד, ובעמה"מ[11] שער י"ד פ"ג דפ"א ע"ג[12], ושער ט"ז פי"א דקכ"ט ע"ג)
ולזה כחו רב ועצום, להיות קושר כתרים לקונו. והיינו ע"י: כי נעוץ תחלתן בסופן, וסוף מעשה במחשבה תחלה, והיינו במחשבה הקדומה: אנא אמלוך כו', בחי' מל' דא"ס. כי עיקר תכלית הבריאה היה להיות בחי' יש ובטל אליו ית'.
(וכמ"ש בד"ה: שובה ישראל עד, גבי: כי עמך הסליחה למען תורא):
ג והנה כמ"כ יובן למטה ענין בחינת נעל בנפש האדם.
(כי הנשמות נק': רגל. יעקב - י' עקב. וגם בכלל דכתיב: בנים אתם, וברא כרעא דאבוה. ובחינת: נעל ולבוש של הרגל - הוא בחינת נפש הבהמית, כמשי"ת)
דהנה נפש הבהמית היא הנמשכת משמרי האופנים, כי בחי' המרכבה: פני אריה - הוא בחי' אהבה, פני שור - הוא בחינת יראה, והן נושאים את הכסא. ומזיעתן של חיות - היינו שא"א להם לסבול עול עוצם האהבה והפחד הנמשך בהם, לזה: והחיות זעות מחיל כו' - הוא בחי' פסולת הנמשך מהם, כמשל הזיעה היוצא דרך נקבי העור.
אך מהעור עצמו, הוא בחי' חיצוניות של דו"ר של החיות שבמרכבה, והן בחי' אותיות וכו' - מהן נמשך למטה (וע"י השתלשלות ובחי' נוגה תערובות טוב ורע כו' כנודע) נפש הבהמית והטבעיות. ואין כל הטבעיות שוים, כי יש טבעו אוהב כבוד או ממון כו'. והנה כמשל הבהמה שבשר גידים ועצמות שלה הוא הפנימי' שלה והעור החיצון הוא מלביש אותה. (ועמ"ש מענין העור בפ' פנחס בד"ה: צו את כו' את קרבני לחמי, הנזכר לעיל) ומהעור עושים מנעלים. וכמ"כ בנפש הבהמית הנמשך מבחי' חיצוניות של אופנים שבמרכבה הנ"ל, ע"י אתכפיא ואתהפכא של בחי' נפש הבהמית הנ"ל במס"נ שבק"ש: בכל לבבך כו' בשני יצריך - נעשה בחי' נעל החופה את רוב הרגל. דעיקר ההילוך הוא ברגל שמוליך גם את הראש.
(עמ"ש בד"ה: שיר המעלות ממעמקים, ובד"ה: שמאלו תחת לראשי, וע"פ: והארץ הדום רגלי, ומ"ש ע"פ: חגרה בעוז מתניה)
כך ע"י אתכפיא ואתהפכא של בחינת נפש הבהמית הנ"ל במס"נ בק"ש שהוא בחי' סוף מעשה - הוא במחשבה תחלה. כי תכלית המכוון הוא להית לו דירה בתחתונים כנ"ל. ועי"ז נוכל אח"כ להתפלל בשמונה עשרה, שיהיה שינוי רצון מבחי' כתר עליון למעלה מבחי' התורה כנ"ל.
והנה בתפלה יש ג' מדרגות כנגד ג' עולמות בי"ע. והיינו, תחלת התפילה הוא עליות עולם העשיה: ברוך אתה כו'. ואח"כ קטורת.
ואח"כ: ברוך שאמר ופסוד"ז הללויה כו'. הללו - לשון בהילו כו', י"ה - בחי' חו"ב. היינו שמאיר בחי' חו"ב שלא יהיה בחי' טמטום המוח וטמטום הלב כו'. (ועמ"ש בד"ה: להבין ענין טמטום הלב) שהוא ע"י ההתבוננות איך שכל העולמות הם רק זכר מבחי': רב טוב, כמ"ש: זכר רב טובך כו'. ולהודיע לבני האדם גבורותיו - הן בחי' הצמצומים. אבל לגבי מהותו ועצמותו ית' כלא חשיבי: ויחיד חי העולמים מלך עד ברכת יוצר אור - הכל היא תפלת היצירה שהוא עליית עולם היצירה
ואח"כ ברכת יוצר אור שהוא תפלת עולם הבריאה: והאופנים וחיות כו' ברעש כו' איך שהוא לבדו מרום וקדוש כו'.
ואח"כ בחי' ק"ש בכל לבבך כו'. ואח"כ תפלת שמונה עשרה בלחש בחי' אצילות כו'.
ועליות כל תפלות ימות החול הוא בשבת שאז הוא זמן עליות העולמות, כמ"ש: עולת שבת בשבתו כו' כי בו שבת כו'.
לכך בשבת ויו"ט מותר בנעילת הסנד"ל, שגם בחינת נעל שהוא בחינת נפש הבהמית נתעלה בשבת (ועמ"ש בד"ה: צאינה וראינה גבי: נער הייתי גם זקנתי - דקאי על עליית מט"ט ביום השבת) לכך מצוה לאכול בשבת, כמארז"ל: במה מענגו כו'. משא"כ ביוהכ"פ שאסור באכילה ושתיה אסור בנעילת הסנד"ל.
(ובמ"א נתבאר ענין: שאין יוצאין במנעלים ביוהכ"פ, ודוקא של עור אבל של צמר מותר - בהיות בחי' עור הוא לבוש עב חומרי, יוצא מגדר הגוף יותר, משא"כ משאר לבושים שנכללים בהגוף בעצמו.
והנה למעלה מדרגה היותר תחתונה, שאינה כלל מעצמות מדרגה העליונה, כל עולם לפי ערכו כו' - הוא בחינת עור, והוא בחי' עבד, מט"ט הוא לבוש התחתון להשכינה. וחנוך היה תופר מנעלים, בחינת מנעלים אלו כו'.
שזהו: מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב - בתו של אברהם שנקרא נדיב שהוא בחינה המשפעת חסד וטוב לכל העולמות כו', למשל עורות עבודים, שכל עיקר עבודה שבשבילה נברא האדם הוא לתקן בחינת העור. להפכו מחשוך לאור. וזהו ויעש כו' כתנות עור. ועמ"ש בד"ה: ואלה המשפטים גבי שש שנים יעבוד.
והנה ביוהכ"פ מתעלה בחי' בת הנ"ל למעלה מעלה, עד שאין בחינת מנעלים של עור לבוש לה כו'. ולכן אין השטן יכול לקטרג בהיות עיקר אחיזתו במקום בחינת עור כו'. אבל של צמר בטל ומתעלה ג"כ. וזהו בחי': משה עבדי. ועמ"ש ע"פ: אעשה לו עזר. ועמ"ש בזה השל"ה במסכת יומא שלו בפרק תורה אור, ועמ"ש סד"ה: שובה ישראל עד).
והנה בעליות נפש הבהמית בשבת ע"י אתכפיא ואתהפכא שבימות החול בתפלה כו', ע"ז נאמר: מה יפו פעמיך בנעלים - שגם הנעלים הם יפים. ואדרבה עיקר היופי הוא בנעלים. כי סוף מעשה במחשבה תחלה. וזהו תכלית בריאת העולמות כו'.
אך שלהיות בכחנו למסור נפשו באחד - הוא ע"י הארת והמשכת חסד עליון הבא מלמעלה. וזהו: בת נדיב - בתו של אברהם אבינו שנק' נדיב שנתן מלחמו גם לערביים כו'. ולמעלה הוא בחי' הארת חסד עליון הנמשך למטה בכל בקר, כמ"ש: וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו - כדי שנוכל להתפלל בבוקר. כי כל ההתחלות קשות, ומה גם בעמדו משינתו שהוא אחד מס' כו' - הוא ע"י הארת והמשכת חסד עליון הבא מלמעלה כנ"ל.
(ועמ"ש בד"ה: אז ישיר ישראל, גבי: כרוה נדיבי העם, וסד"ה: קחו מאתכם תרומה. גבי: כל נדיב לב יביאה. ועיין בפ' ויקהל דף קצ"ז ע"ב. ועיין מענין: מה יפו פעמיך בנעלים - ברבות כי תשא פמ"א קרוב לר"פ, ובסדר לך לך ס"פ מ"ג, בא פט"ו ק"ל ג', ובשה"ש רבה. ועמ"ש סד"ה: ויקח קרח):
ד חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן. פי': יריכים - הם לבר מגופא שהיא התורה שנקרא' גופא, ובחי' ירכים שלבר מגופא, הוא בחי' מעשה הצדקה. שהוא ע"י עשייה גשמיות, שהולך ברגליו בעסקי מו"מ, ואח"כ נותן מיגיע כפו אשר הלך ויגע ונותן לעני כו'. (ועמ"ש מזה ע"פ: במחוקק במשענותם)
אך ברגליו יש ג' פרקין: פרק העליון הוא הנק' בשם יריכים שהוא בסתר, כך הוא עיקר מצות הצדקה הוא מתן בסתר כו'. (כמ"ש בפ"ג דמ"ק (ט"ז ב') מוקי לה בצדקה. ופי': חמוקי ירכיך פרש"י בסוכה (דמ"ט ע"א) סתרי ירכיך).
כמו חלאים - פי' חלאים הם תכשיטי אשה שעל הראש, כמ"ש: וחלי כתם, ובלשון המשנה נק': טוטפת וסרביטין. והיינו ע"י מעשה הצדקה מלמטה נעשה מה בחי' תכשיט ועטרה שעל הראש., כמ"ש: וילבש צדקה כו' כובע ישועה בראשו.
(עמ"ש באגה"ק בד"ה: וילבש צדקה כשריון, ובפ' וישב בד"ה: בכ"ה בכסלו, ועיין בזהר פקודי (דרמ"ז ע"א) וקיימא בנהירו סתימו דנהיר מעילא כו' ברזא דכתי': חמוקי ירכיך כמו חלאים. ובמק"מ שם שזהו ענין המשכת ש"ע נהורין, ומקורן ושרשן. והמשכה זו ע"י דנטיל לתתא העלאת מ"ן ממעשה המצות כו')
כי למעלה נאמר: ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים כו', הוא בחי' תשב"כ ותושבע"פ, והוא בחי' תכשיטי איש, וע"י מעשה הצדקה נעשה תכשיטי אשה.
והוא ע"י: מעשה ידי אמן - כמו אומן המלבן ומצרף מעפר ואדמה להיות תכשיט ליופי כמ"כ ע"י מעשה הצדקה מיגיע כפו ועסקו במו"מ כו'. ואח"כ נותן מיגיעו לעני להחיות רוח שפלים - הוא בחי' הבירור והצירוף שנעשה בחי' תכשיטי אשה, ואין תכשיט אלא ליופי.
עי"ז נמשך אהבה מלמעלה ונעשה בחי' יחוד קוב"ה ושכינתי', להיות כי: כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו - כי מה שייכות יש לו עם התורה להמשיך בחינת התורה ח"ע להיות דברי אלקים חיים. והיינו, להיות כי בחי' אלקים שהוא בחינת הצמצום בבחי' חיים רוחני' מחיי החיים א"ס ב"ה.
אך ע"י מעשה הצדקה למטה, להחיות רוח שפלים - באתעדל"ת אתעדל"ע לעורר מלמעלה ג"כ בחי' המשכת התורה למטה.
וז"ש: תען לשוני אמרתך כי כל מצותיך צדק - פי' שלהיות תען לשוני אמרתך - מלשון עונה אחריהם מה שהם אומרים, בפ"ג דסוכה - שהוא בחינת המשכת התורה מלמעלה למטה, שהוא בחי' תר"ך עמודי אור, כמשל העמוד שמחבר מעלה ומטה. הוא ע"י: כי כל מצותיך צדק. והיינו ע"י מצות מעשיות שנק' בשם צדקה. כמ"ש: וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות כו' כל החוקים כו'.
(ועמ"ש מזה בד"ה: צאינה וראינה גבי בעטרה שעטרה כו' תען לשוני כו', ע"ש).
אך הנה פסוק זה נאמר גם על בחי' התורה כמארז"ל: מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר כו', וכמ"ש בפ"ד דסוטה (דמ"ט ע"ב). והיינו כי בחינת התורה נמשך למטה בבחינות גשמיות זרעים וכדומה.
(ושייכות בחי' ירכין בתורה, והרי לעיל נתבאר דהתורה היא בחי' גופא? אך הענין מבואר בזהר פקודי (דרנ"ח א') שהברייתות הם נק': חמוקי יריכיך - והיינו כי המשניות הם מבחינת חג"ת שהוא בחינת גופא, וברייתא הוא ענין לבר מגופא, דהיינו בחינת נה"י. אלא שהם פרק העליון שבנה"י, ע"ש במק"מ. וזהו: חמוקי ירכיך כו'. ועמ"ש מזה בד"ה: ששים המה מלכות, ובד"ה: ויצא יצחק לשוח בשדה, ובד"ה: ואלה שמות.
וא"ש: מעשה ידי אמן - כדפרש"י במ"ק (ט"ז ב') שהתורה היא מעשה אומנתו של הקב"ה. וע' בפ' תרומה (קס"א א'). ועיין עוד מענין: מעשה ידי אמן ברבות כי תשא ס"פ מ"ז)
והנה יש ב' בחי' מנעלים על אחד הוא עליות נפש הבהמית, ע"י עשיות כל המצות וצדקה כנגד כולם, והוא הנמשך מבחי' מחנה גבריאל שבמרכבה בחינת יראה ופחד. ונעל הב' הוא בחי' שמחה של מצוה שהוא ג"כ מבחי' נפש הבהמית, כמ"ש: בשמחה ובטוב לבב - שעיקר השמחה הוא בלב, ששם משכן נפש הבהמית, כי הדם הוא הנפש. וכנודע מספרי הטבעי' שהעצבות הוא מעכירת הדם שבלב כשהוא עכור, והשמחה היא כשהדם צלול. והוא ע"י: אשר קדשנו מצותיו - אשר לשון תענוג העליון, קדשנו במצותיו כו'. וכל המצות צריך לעשותן בשמחה, כמ"ש: תחת אשר לא עבדת בשמחה. ובצדקה נאמר ג"כ: ואל ירע לבבך בתתך לו, והוא בחינת נעל הב' של בחינת נפש הבהמיות, הנמשך ממחנה מיכאל בחינת אהבה.
(ובז"ה ר"פ משפטים (על דף צ"ד) כתב שהמנעלים הם מט"ט וסנד"ל, והם מתלבשים בק"נ כדי להנהיג העולם השפל הזה בששת ימי החול, ובשבת הם מתעלים כו', וגם ק"נ מתברר ומתעלה כו' ע"ש באריכות).
(והנה לפי כי עיקר ענין הפסוק: מה יפו פעמיך בנעלים נאמר על כנס"י בשעה שהיו עולים לרגל בשלש רגלים, שאז התגלות היופי בבחינת נעלים הנ"ל, ע"כ איתא במשנה ספ"ה דכתובות, ומנעלים ממועד למועד ע"ש):