Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4
הנה ענין מדלג על ההרים[1]
הוא עד"מ שההפרש בין הילוך לדילוג, שמי שהוא הולך כדרכו הרי רגליו עומדות על הארץ ממש, ואף בשעה שהוא הולך הוא מגביה רק רגלו אחת, אבל רגלו השנית עומדת על הארץ. ואף מי שהוא רץ במרוצה היינו רק שהוא מגביה רגלו במהירות גדול', אבל מ"מ רגל אחת ימין או שמאל עומדת על הארץ ורגלו השני' באויר. אבל הדילוג הוא שמגביה כל גופו ושני רגליו מן הארץ, ונעשה חלל ומקום פנוי ואויר בין רגליו לארץ, עד שאח"כ עומדות רגליו על הארץ.
ועד"ז יובן הנמשל ענין: מדלג. כי הנה כדי שיהיה התהוות עולמות אבי"ע מאור א"ס ב"ה, לא היה יכול להיות על ידי השתלשלות עילה ועלול, כי מאחר שהוא א"ס איך יכול להתהוות מזה עולם ע"י השתלשלות, שהרי העלול יש לו ערך לעילתו, משא"כ העולמות לגבי א"ס ב"ה. ולכן היה צ"ל צמצום ומקום פנוי, כמבואר בתחלת ספר ע"ח.
דהיינו שמתחלה צמצם אורו לגמרי שנסתלק ונכלל האור במקורו במאור, ונעשה חלל ומקום פנוי, ואח"כ נתגלה קו וחוט. והארת הקו הוא ממלכות דאור א"ס ב"ה ולא מעצם אור א"ס ב"ה, דאם היה הגילוי מעצמותו ית', הי' חוזר לקדמותו בלי שום עלמין. וז"ש: מלכותך מלכות כל עולמים - שמבחי' מלכותך הי' התהוות כל העלמין ע"י קו"ח.
(וענין: מלכות דאור א"ס - עיין בע"ח (שמ"א פ"ג) וז"ל: וכאילו נאמר דרך משל שהוא בחינת מלכות שבמלכות. ואע"פ שאין כן, כי אין שם דמות וספירה ח"ו, רק לשכך האוזן נדבר כך. עכ"ל):
ועל זה נאמר: קול דודי כו' מדלג - כי הנה אורייתא מחכמה נפקת, וההתגלות וההמשכה מאור א"ס ב"ה לבחי' חכמה, בא בבחי' דילוג דוקא, שהרי צריך להיות מקודם חלל ומקום פנוי, ואח"כ נמשך הק -ו ה"ז בחי': דילוג, כמשל הדולג שקודם נעשה חלל ומקום פנוי ואויר בין רגליו לארץ. (ועמ"ש סד"ה: קול דודי גבי מדלג ומקפץ) ואח"כ יעמדו רגליו על הארץ, משא"כ בהילוך.
וכך הוא למעלה, שההמשכה מא"ס ב"ה לחכמה נמשך שלא ע"י דרך וסדר ההשתלשלות. כי לשון ההשתלשלות הוא כמו שלשלת, אשר טבעת זה אחוז ואדוק בזה בלי שום הפסק בינתיים, משא"כ בהתגלות הנ"ל, והתהוות העולמות מא"ס ב"ה, היה צריך להיות תחלה הסתלקות האור לגמרי והגבהתו למעלה, ואח"כ בא ההתגלות לחכמה דרך קו וחוט. זהו בחי': הדילוג.
וכ"ז הוא בההמשכה מא"ס ב"ה לאצי', אבל כל המשכות בעולמות אבי"ע, אפילו מאצי' לבי"ע, לא נק' בחי': דילוג - כי הוא דרך השתלשלות. והגם שבאצי' איהו וחיוהי וגרמוהי חד, היינו עצמותו והאור והכלים הכל אחד, וא"כ איך יכול להיות מזה השתלשלות עולמות בי"ע שהם בעלי גבול - מ"מ בכלים דאצי' גם כן שייך בחינת גבול. ולכן שלשים כלים דזו"נ מתלבשים בבי"ע ממש, ונעשים נשמה להן.
(וכמשל הנשמה שמתאחדת עם הגוף, וכשיש מכאוב ברגל מרגשת הנשמה, אף שהגוף גשמי והנשמה רוחנית. כך ע"ס דבי"ע הם גופים וכלים לכלים דאצי', שנעשים נשמה להן)
וכמו שדרך גילוי והתלבשות הנשמה בגוף הוא בדרך השתלשלות, שבהראש מאיר יותר מן מה שמאיר בידים, ובידים יותר מברגלים - כך הוא סדר התלבשות למ"ד כלים דאצילות בבי"ע, שבבריאה מאיר גילוי בחי' עליונה יותר, כמו עד"מ גילוי הנשמה במוחין שבראש כו'.
והגם שצריך להיות פרסא מפסקת בין אצילות לבריאה - אעפ"כ לגבי הצמצום ומקום פנוי שבין א"ס ב"ה לאצילות, שהוא הנקרא דלוג, אין הפרסא נקרא בשם דילוג כלל, רק בחינת השתלשלות. שהפרסא הוא כמו אור המאיר דרך המסך. וכמו שמתלבש השכל בלבוש המשל, שאע"פ שהוא העלם והסתר - מ"מ לא היה תחלה סילוק כל עצם האור, כי אדרבה עצם האור נמשך ומאיר דרך המסך. וכן עצם השכל מתלבש בהמשל כ"א שיש מחיצה ומסך, כדי שיוכל המקבל לקבל.
אבל מאור א"ס ב"ה
המאציל לאצי', צריך להיות תחלה הסתלקות כל האור למקורו, והגילוי נמשך אחר כך רק הארה דרך קו כנ"ל. וזהו הנק' דלוג, ונק' למעלה מסדר ההשתלשלות. (ועמ"ש ע"ז ג"כ בד"ה: פתח אליהו):
ב והנה מאצילות ולמטה נק' בשם: ממלא כל עלמין, ודרך השתלשלות, כי בחי' כלים דמל' הם בחי' בי"ע, ובחי' מל' מקבלת מכל ע"ס דאצילות, כידוע שמבחי' מל' דחסד דאצי' נעשה חסד דמלכות דאצי', ומספי' מל' דגבורה דאצי' נעשה גבורה דמל' דאצי', לכן שייך לומר בכלל ממכ"ע. הגם שעולמות בי"ע הם בע"ג - יש בכלל מאתים מנה. ובחי' ממכ"ע והשתלשלות הוא דרך עו"ע. (וכבר נת', שמ"מ יש פרסא מפסקת כו') ובחי' הארה וזיו מאור מל' דאצי' מאיר ומחיה כל עולם. ויש הארה והתלבשות בכל עולם לפי ערך המקבל דרך עו"ע.
וכמו ד"מ מן השכל נשתלשלו המדות, והשכל נתלבש במדות ובמחשבה דבור ומעשה. וגם במעשה הכתב נתגלה השכל, וכותבין דבר שכל בכתב. וא"כ השכל עצמו נשתלשל ע"י עילה ועלול, עד שנשתלשל ונתלבש עצם השכל במעשה הכתב נתגלה השכל. נמצא יש ערך לעשייה גשמיות של מעשה הכתב עם השכל הרוחני. וכ"ש משכל למדות, ולפי ערך השכל כן נשתלשלו המדות, וקטן ששכלו מעט גם מדותיו בדברים קטנים. כך בעולמות, נשתלשל האור ומאיר בכל עולם לפי ערכו, ומחיה ומהווה אותם. בבריאה - מאיר יותר בגילוי וכו', עד עשייה שם נתצמצם האור.
ומחמת זה יכול להיות שינויים בעולמות, כמו: קיץ וחורף, בנין הבית וחורבנו, וימות המשיח - כל זה הוא מחמת שהוא רק הארה שמאיר בכל עולם ומחיה אותם בבחי' ממלא. וא"כ ממילא אין הגילוי בשוה בכל העולמות רק בצמצום בכל עולם לפי ערכו, ככה נתגלה בחי' ממלא, ולבעבור זה יש שנויי' לפי ערך הגילוי.
אכן בחי' סוכ"ע, שהוא עצם האור - הרי לגבי עצמותו ומהותו: אני הוי' לא שניתי - מעלה ומטה שוין, גשמיות ורוחניות כמו קודם שנברא העולם. וכמו ד"מ זיו השמש שמאיר, יכול להיות מסכים המסתיר את האור והזיו, אבל מכל זה אין שום שינוי בעצם השמש. כמ"כ לגבי עצם אור א"ס אשר: את השמים והארץ אני מלא - אין שום שינוי והסתר, כחשכה כאורה, כלא חשיבי קמיה. רק כשנסתר ונתצמצם האור העצם, ונמשך רק הארה, ומאיר הזיו דרך דילוג וחלל ומקום פנוי כנ"ל, אז שייך שינויים כנ"ל.
אבל לע"ל, כשיהיה התגלות האור מבחי' סכ"ע, יקום גם גוף הגשמי בתחית המתים וליהנות מזיו השכינה, ולחיות בלא אכילה ושתיה - כי בפני עצם האור אין שום הסתר כלל.
ולבעבור זה יכול להשגיח על כל פרטי פרטים, וכמ"ש: מה' מצעדי גבר כוננו, ואין אדם נוקף אצבעו וכו', ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא[2] - כי לפני עצמותו מעלה ומטה שוין, הכל כלא חשיבי קמיה.
וזהו: המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ - אשר לבעבור שעצמותו מגביהי לשבת, סכ"ע ואינו בערך עלמין כלל, לכן אין שום הפרש בין שמים וארץ. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, באמרו: ומספר את רובע ישראל[3]. והיינו לפי טעותו שההתהוות הוא דרך השתלשלות והתלבשות בעלמין, לכן יש חילוק מעלה ומטה, ורחוק אצלם ה' בתכלית, שישתלשל כ"כ למטה בהשגחה פרטיות, בארץ מתחת כמו בשמים ממעל, ולכן אומרים: על השמים כבודו.
אבל באמת: במקום גדולתו שם ענותנותו - שמחמת שמגביהי לשבת משפילי לראות - אשר לגבי סוכ"ע ושאין בגדר עלמין כלל, אין שום הפרש מעלה ומטה, וכלא ממש חשיבי: ומתחת זרועות עולם כו':
והנה שיאיר בחי' סובב בבחי' ממלא, הוא ע"י עסק התורה: קול דודי הנה זה בא - כי: מתניתין מלכתא, ובעסקו בתורה ואומר טהור וכו', אני המשנה המדברת בפיך. והגילוי מאיר מאור א"ס במשנה בתדירא. ו"ק מקננין ביצירה, ופסקי הדינין הם בחי' מדות דיצירה, והמדות ששה קצוות מאירין שם בגילוי ובתדירא.
כידוע שהתגלות אור א"ס בחכמה, ואורייתא מחכמה נפקת. וכל הדינין כשר ומותר וכו' המבוארים במשניות, הם ע"י חכמה אתברירו, מברר הטוב מרע, ומאיר שם עצם הגילוי ומברר ופוסק הדין שמותר לאכול, ועי"ז נתעלה הדבר ההוא או להיפוך. וע"ז נאמר: והבדלתם בין הבהמה הטהורה וכו'.
משא"כ בברייתא - ההארה והגילוי בהם מועטת ואין בתדירא, וכמשל ההולך אל פלגשו וכו'. כי המשניות הם בחי' חג"ת שהם כלים אמצעים: תפארת גופא וכו', אכן ברייתות, הם בחי' נה"י שהם לבר מגופא, כלים חיצוני'. לכן נקרא: ברייתא - לשון חוצה, ומתלבשים גם בעשי'. לכן נתרבו הברייתות דוקא בזמן הגלות, כי אז מטי רגלין ברגלין בחי' נה"י, ולכן ההארה והגילוי בהן מועט. אכן מקודם היה הכל נכללין במשנה. וע"ד מ"ש אילפא: ולא פשיטנא ליה ממתניתין כו'[4].
ועלמות - הוא הלכות תלמוד בבלי, ע"י שמותיב ומפרק ניתוספו דינים חדשים, ומדמה מילתא למילתא. ותלמוד בבריאה שמאיר שם חכמתו יתברך. וכמ"ש בע"ח: אימא מקננא בבריאה. ונקרא: עלמין - לשון העלם.
וכמו שאיתא: יוצר אור - זהו יצירה, ובורא חושך - עולם הבריאה נקרא חושך. והטעם לזה, כי יצירה ששם מקננין ו"ק דאצילות, שהם מדותיו יתברך - יכולין לירד ולהתלבש, שהמקבל יכל לקבל חסד ממש במדה, ומרגיש הטוב. הגם שאין ערוך לעצם החסד דאצי', כי ביצירה הם בע"ג - אעפ"כ שייך לשון: אור - שהמקבל מקבל על בוריו.
אכן בחי' חכמתו אין יכול להשתלשל כ"כ למטה, ולכן כל מה שמשיג השגה אינו משיג לשרשו ולעמקו, כי חכמתו ובינתו ודעתו של אור א"ס ב"ה שבאצי' אינו יכול לבא בהתגלות כלים בע"ג: חכים ולא בחכמה ידיעא. ולכן אף שלמעלה באצי' שם חכמה מאיר יותר, אבל בהתגלות למטה בבריאה בע"ג, נקרא: בורא - חושך, ויצירה נק': אור - כי חכמתו אינו יכול לקבל בע"ג.
ולכן על תלמוד בבלי נאמר: במחשכים הושיבני - כי לבעבור שתלמוד הוא טעמי המשנה וחכמתו ית' זהו: במחשכים - כי אין יכול לבא בהתגלות שיבינו הטעם על מכונו ושרשו.
ולכן תפלה ש"י[5] נק': יוצר אור - שמאיר בה מדותיו, משא"כ תפילין של ראש שהוא בחי' מוחין נק': ובורא חושך - שהתגלות מחכמתו ית' בא בהעלם ואין מאיר בגילוי ממש.
(ואפשר להבין ענין זה ע"ד דוגמא ממ"ש במ"א בענין: אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה, דבחי' עליונה ביותר לא יכול לבוא בהתגלות ע"י אספקלריא המאירה כ"א ע"י אספקלריא שאינה מאירה. וכמ"ש בישעי': ואראה את אד' - אע"פ שמשה אמר: כי לא יראני כו'. ואספקלריא שאינה מאירה היא בחי' חושך לגבי האור דאספקלריא המאירה.
ועד"ז הוא ענין הנ"ל דיוצר אור ובורא חושך, דלפי שביצירה אין מאיר רק ו"ק דאצילות, ע"כ מבחינה זו יוכל להיות הגילוי על בוריו, כמו עד"מ ע"י אספקלריא המאירה, ע"כ נק': יוצר אור. אבל חב"ד דאצי', שעז"נ: מאד עמקו מחשבותיך, הנסתרות לה' אלקינו - לכן א"א שיאירו בבחי' גילוי בבי"ע ע"ד בחי' אור ממש. וע"כ נאמר: ובורא חושך - שבבריאה אשר שם נמשך מחב"ד דאצי', א"א להיות הגילוי כ"א עד"מ אספקלריא שאינה מאירה או בחי' חשוך והעלם יותר. (ועמ"ש סד"ה: צאינה וראינה בעטרה כו')
ומפני זה ג"כ נק': עלמות: לשון עלמה, שהיא בתולה ואיש לא ידעה - מאחר שטיפת החכמה אין מאיר בתוכה בגילוי ממש. אך אעפ"כ נתגלה איזה הארה, אכן לא על בוריו. לכן: ובורא חושך - שהתגלות הארה, כמו בחושך עד"מ שנתבטל מהותו ואין רואה שום דבר היטב, רק מה שרואה איזה דבר אין רואה על בוריו ועל מכונו, ואין מקיף את הדבר שרואה בעיני ראי' שלו. (ועיין מ"ש במ"א בענין: משגיח מן החלונוץ מציץ מן החרכים)
וזהו: לרקמות תבל למלך בתולות אחריה רעותיה[6] - כי בהלכות שהם נקראים: עלמות - שהם שבעה היכלות דבריאה, והם נקראים: בתולות - שלא קיבלה ההארה בתוכה בהתגלות, רק בבחי' ביטול מהותה, כי מ"מ איזה הארה יש מאיר, אך לא יכול לבא בהתגלות בכלי בע"ג, אשר לבעבור זה נתבטל המהות. ולכן נק': אחריה רעותיה. וכשיש עליה לבחי' מלכות: ותובל למלך כו' - אז נתעלים גם ז' היכלות הנ"ל.
מובאות לך - ממילא, כי לא קיבלו ההשפעה תוך תוכם, ואין מאיר בה בהתגלות בתוך הכלי, שאין הכלי יכול להגביל אורה, אך מחמת ההתגלות שיש: מובאות לך - ממילא.
(ועמ"ש במ"א ע"פ: והנה רבקה יוצאת, וע' בפ' ויקהל קצ"ז ב', פקודי רל"ה א', רל"ח א'. ועיין פ' אחרי ס"ז ב'):
ג והנה להמשיך ע"י עסקו בתורה כל הנ"ל, צריך להיות מקודם אתעדל"ת ע"י ק"ש ותפלה. וכידוע שתפלה היא ח"י ברכאן דצלותא, שמחברת ח"י חוליות שבשדרה מראש עד הרגלים, וזה נעשה ע"י העלאת מ"ן שבק"ש.
וז"ש: אחת היא יונתי. פי' שצ"ל בחי': אחת - ואחת הוא לשון נוק', שמקבלת מאחד ז"א. וע"י העלאת מ"נ למטה בבחי' אחת, אז: רוח אייתי רוח ואמשיך רוח.
וזהו: יונתי - ע"ש: עיניך יונים - ע"י אסתכלותא ביקרא דמלכא, בא לבחי': אחת. ע"י התבוננותו בפסוד"ז: משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. פי' כל השבחים והתפארות מריש כל דרגין עד אין קץ, זהו: עדי עד - הוא רק מבחי': שמו הגדול. היינו רק בחי' הארה וזיו מעצמותו. ישתבח שמך לעד - שכל בחי' השתלשלות מרום המעלות, הכל הוא בחי' שמך.
והנה ע"י התבוננות בפסוד"ז באריכות, אז הוא בא לבחי': אחד, ואהבת וכו' כל מאדך - בלי גבול, מס"נ.
ולבעבור זה אומרים: לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה - היינו שגם למטה צריך להיות יחוד מס"נ, גם במה ששוכן בתחתונים. ע"י העלא' מ"נ בלי גבול ובכל מאדך, אז ע"י אתעדל"ת אתעדל"ע - יחוד סובב וממלא.
ובלא זה אין יכול להיות התגלות סובב בממלא ואין יכול להמשיך ע"י למודו התגלות הסובב מה שהוא קדוש ומובדל ואין בגדר עלמין כלל. והאומר אין לי אלא תורה - אפילו תורה אין לו. כ"א כשיש לו מס"נ בלי גבול, בחילא יתיר יותר מהכלי, אז ממשיך ע"י עסק התורה התגלות סובב.
(ועמ"ש מזה בביאור ע"פ: והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה כו')
ולכן שייך הלשון: יחוד קוב"ה ושכינתיה - שנעשה יחוד מ"נ ומ"ד. לשון הגמרא: אין טפה יורדת מלמעלה שאין טיפיים עולים מלמטה. וע"י תפלה נעשה הבירור מק"נ, כי מחמת שאכל המאכלים המותרים ניתוסף בו כח וחיות, ובכח זה הוא מתפלל ואומר: שמע ישראל כו' ואהבת וכו' - עי"ז נתבררו הניצוצים מק"נ ונכלל בחי' אחת בחי' אחד.
וע"י התבוננות בתפלה מאיר הנשמה בהגוף שלא תהיה שום מונע מהגוף. אכן המס"נ הוא מצד נשמה נפש אלקית: כי חלק וגו' - שהנשמה הוא חלק הוי', ברא כרעא דאבוה ממש. שאין שום מניעה מחמת הרגל ד"מ ולכל אשר יחפוץ הראש להושיט את הרגל אם במקום קר או במקום חם - היא בטלה ועושה, מחמת כי היא באחדות ממש עם הראש, וכל החיות שלה בטל לשם.
ככה ממש הנשמות חלק אלקים וכרעא דאבוה, ויש בזה בכח כל נפש למס"נ ממש, רק המניעה הוא מחמת נפש השכלית של בהמיות. אכן ע"י התבוננות בתפלה כנ"ל אז גם נפש השכלית תסכים ע"ז, לאשתאבא בגופא דמלכא, מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, ואדרבה אז נתעלה יותר: א"ח עטרת בעלה - כמבואר במ"א. והלימוד שבכל יום עולה בתפלה של אותו היום, ותפלה של כל השבוע עולה בתפלה של שבת.
לכן ע"י: יונתי - היינו בחי' הסתכלות ביקרא דמלכא, נעשה: תמתי - תמימות ושלימות בכל הבחי': יחוד קוב"ה ושכינתי', וע"י מס"נ כנ"ל, נעשה ונתגלה יחוד סובב בממלא כנ"ל.
וזהו: אחת היא לאמה - כשהיא בבחי' אחת הנכללת באחד כנ"ל, אז היא עולה לבחי' אמה בינה אם הבנים.
כי הנה: בדבר ה' שמים נעשו - והנה ד"מ באדם הדבור נמשך ממחשבה. אכן הנשמות עלו במחשבה, וכשנשמתו הגיע לבחי' אחת ושגם הגוף מסכים על מס"נ, יחוד קב"ה ושכינתי', שנכלל בבחי' אחד אז עולה כל השתלשלות ונתעלו למקורן ושרשן.
וזהו: ברה היא ליולדתה - בינה, אם הבנים. וע"י תורה ותפלה נגמר כל הבירורין, וברה היא, ונכללים ועולים ליולדתה כנ"ל, אשר נתבררו הבירורים מק"נ, ע"י שאכל המאכלים אשר שרשם מק"נ, ובזה הכח התפלל: אחד ואהבת וכו'.
וידוע כי שרשם הוא מעולם התהו: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם - שהמוצא פי הוי' שבמאכלים הם גבוהים יותר בשרשם. ולכן כשמתפלל במס"נ בכח המאכלים כנ"ל. אז נכלל הכל ונעשה מזה אח"ז, התגלות סובב בממלא - העלאת מ"נ כנ"ל והמשכת מ"ד כנ"ל.
ולכן ע"י תפלה שהיא העלאת מ"נ מקודם, אז ע"י עסקו בתורה נמשך התגלות סובב בממלא: קול דודי הנה זה בא וכו':