Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4 Video part 5
שניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות[1].
הנה פי': כעדר הרחלים - הוא ע"ד מ"ש במ"א בד"ה: אלה המשפטים בפי' מ"ש: וזרעתי את בני ישראל זרע אדם וזרע בהמה - שנשמות דאצילות נקרא אדם, ונשמות דבי"ע נקרא בהמה. וכן המלאכים נק' בהמה: פני אריה פני שור כו'.
וע"ז נאמר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך - שהוא המשכת הדעת. והיינו ע"י משה רעיא מהימנא. וזהו ענין: קדוש ג"פ, דישראל ומלאכים מקדשי ליה לעילא ותתא כחדא, שעי"ז נמשך הדעת כו', כמ"ש בפע"ח שער עשירי פ"ד וספ"ג. וע"ש שער ז' פ"ב.
והנה ע"ז נאמר: כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה - כמשל הרועה שמרחיץ צאנו, ע"ש גבי: שש שנים יעבוד כו'.
ולהבין מהו ענין: שעלו מן הרחצה, וענין: שכולם מתאימות - יש להקדים ענין ג"פ קדוש.
דהנה עצמות המאציל ית' הוא רם ונשא, וכל סדר השתלשלות דאבי"ע, כלא חשיב קמיה. וכמו משל ביטול טפה א' בים אוקיינוס, ויותר מכן - כי אין ערוך כלל אליו ית'.
וזהו: אני הוי' לא שניתי, אתה הוא קודם שנברא העולם אתה הוא משנברא העולם, ואין העולמות פועלים בו ח"ו שום שינוי בהבראם, מאחר דכלא ממש חשיבי.
ולכן ההשפעה הנמשכת ממנו ית' להחיות הע"ס וכל העולמות, מכונה בשם שערות. וכמ"ש באד"ר (דקכ"ח סע"ב): ת"י נימין דשערי כחושבן קדוש.
כי פי': קדוש - לשון הבדלה, שהוא ית' מרומם לבדו, ואינו נתפס ומתלבש בעולמות, כ"א הוא סובב כולא עלמין בשוה, השוה ומשוה קטן וגדול. ומה שנמשך ממנו בתוך העולמות זהו רק כמשל הארה היוצאת דרך נקבי וחלל השערות, שאינו נוגע כלל להעצמיות.
ולכן קדושה תליא בשערא, דדוקא מבחי' סכ"ע שהוא קדוש ומובדל, משם א"א שיומשך ההשפעה רק בבחי' שערות, משא"כ למטה בהשתלשלות עילה ועלול כו'.
וז"ש בנזיר: קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו - שהנזיר עולה למקום גבוה ידמה לעליון. ולכן ממשיך השפע משערות דא"א, שהוא בחינת קדוש, אשר: החכמה מאין תמצא, היינו מבחינת שערות הנ"ל. ונקרא: אבא יונק ממזלא כו'. ועמ"ש מזה בד"ה: ונקדשתי בתוך בנ"י.
וזהו שאמרז"ל גבי נזירות: הריני מסלסל[2] - פי' שמסלסל וממשיך מבחי' שערות דא"א, שיתהוה מזה חכמה דאצי' כו'.
וזהו פי': קדוש - קדש ו', שהוי"ו מורה על המשכת השפע מבחי' קדש העליון, דרך השערות, שהם כמו בחי' ווי"ן.
וביאור ענין כינוי ההשפעה בשם שערות (מבואר בד"ה: ולא אבה, וע"פ: ועשית בגדי קדש - בענין זקן אהרן כו'): שהשערות הן חלולין ויונקים מהמוחין שבראש, ועכ"ז אין להם ערך ויחוס כלל עם המוחין כו'. וכן הוא בחי': האותיות, דבורי הרב שבהם עובר השפעת השכל כו', ע"ש.
אכן באמת גם משל זה אינו דומה להנמשל, שבהנמשל הרי עיקר ושרש התהוות החכמה הוא ע"י ההשפעה הנמשכת מבחי' שערות הנ"ל שהם בחי' האותיות.
משא"כ בהמשל בדבורי הרב לתלמיד שהתלמיד יש בו כח השכל מקודם, רק שמבין שכל הרב ע"י עברו דרך האותיות כו'. ולכן השגת התלמיד יש לה ערך לגבי השגת הרב, שהרי לא מהאותיות של הרב נתהוה עצם שכלו, כי אם מנפשו המשכלת. ולולי זה, לא הי' מבין מאומה ע"י דיבורי הרב.
ואעפ"כ: לא קאים אינש אדעתי' דרביה עד ארבעין שנין - מאחר שעברה
ההשכלה דרך צירופי אותיות הדבור כו'.
אבל למעלה בהנמשל, שהתהוות עצמיות חכמה דאצילות מהמאציל ית', הוא רק ע"י ההשפעה העוברת דרך אותיות הנקראים שערות, ע"כ אין החכמה ערוך כלל לגבי למעלה מהחכמה כו':
ב והנה המשכת השפע מן המזלות דא"א לחו"ב, הוא ע"י העלאת מ"ן מהבירורים דבי"ע. שע"י אתעדל"ת מעורר אתעדל"ע המשכת מ"ד מהמזל השמיני: ונוצר חסד. וזהו ענין שאומרים המלאכים וישראל: קדוש - להעלות מ"ן להמשיך מ"ד כו'.
והנה עד"מ שמביאין מנחה לפני המלך, שהעיקר הוא להביא דבר חדש כמו צפור המדברת, שעי"ז ימשיך ויעורר לב מלכים אין חקר שיפנה לבקשת ההדיוט. וזהו ענין העלאת מ"ן מבירורי רפ"ח להיות ביטול היש כו'. ולכן עיקר העלאת מ"ן תלוי באתעדל"ת דנש"י המלובשים בגוף.
וז"ש בזהר בלק (דק"צ ע"ב): כיון דאתו ישראל כו' נטלי עשייה ממלאכי השרת כו'. כי עם היות במלאכים שייך ג"כ ביטול היש, שהרי המלאך יש לו ג"כ גוף, ולכן נאמר בהם ג"כ: עושי דברו - עושי לשון תיקון, היינו ע"י ביטול היש כו' באמרו קדוש וברוך. אך לפי שהגוף שלהם רוחני, וגם: כלום יצה"ר יש ביניהם כו', לכן ביטול היש של האדם למטה שהגוף ונה"ב מסתירים כו' הוא ממשיך אור גדול יותר.
וזהו: דנטלי עשייה מנייהו. ואין הכוונה שאינם כלל בבחי' עשייה ותיקון דעושי דברו, שהרי הם אומרים: קדוש וברוך גם עתה כו'. אלא הענין שהעשייה וההמשכה של המלאכים בטל לגבי עשייה והמשכה של ישראל, וכמו ביטול והתכללות הדבור במחשבה או המדות בהשכל, דר"ל שבטלים כנר לגבי אבוקה כו'. ולכן אין המלאכים אומרים קדוש עד שישראל אומרים, כמש"ש בזהר. ואעפ"כ המלאכים ג"כ אומרים קדוש, שזהו עבודתם כו'. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ: כי כאשר השמים החדשים.
והנה העלאת מ"ן דנשמות ישראל, הוא ע"י אתכפייא ואתהפכא מחשוכא לנהורא וממרירו למיתקו, בשבירת תאוות הגוף ובמצות מעשיות. וז"ש בפסוק שאחר: שיניך כו'[3], כפלח הרמון כו'[4] - ישראל מלאים כרמון. שתיכף כשנולד מקיים מצוה ראשונה שנמול ביום השמיני ומטיפין ממנו דם ברית המילה, שזהו סיגוף לגוף לאכפיא כו'. ואח"כ כשגדל מעט הולך לבית הספר ומלמדים אותו תורה ומחנכים אותו למצות. וכשאינו רוצה ללמוד - מכין אותו ברצועה, ע"ד שכ' בהלכות ת"ת. נמצא בכ"ז הוא מהפך מחשוכא לנהורא ולאכפיא לסט"א.
וכן בכל המצות כולן הוא סיגוף לגוף, להכניע היצה"ר ולכופו בע"כ לקיום מ"ע ול"ת ודרבנן ולקדש א"ע במותר לו, שעי"ז הוא מברר בירורים דבי"ע, ונעשה מהם העלאת מ"ן למעלה להמשיך עי"ז מ"ד, מבחי' מזלות דא"א.
והנה כ"ז הוא בחי' ומדרגת ההעלאת מ"ן שבבחי' חיצוניות, דהיינו ממעשה המצות וקיומן בפועל ממש, וסיגוף הגוף והכנעת היצה"ר במעשה, וכנ"ל שאפי' בתינוק שייך בו בחי' זו, וזהו מצות מילה כנ"ל.
אך יש עוד מדרגה ב', והוא העלאת מ"ן בבחי' פנימית - דהיינו להיות מתפעל ומתלהב ברשפי אש האהבה אליו ית', וכן ביראה ופחד ה', שזהו העלאת מ"ן בבחי' פנימית. ועד"ז הוא ההעלאת מ"ן של המלאכים שאומרים קדוש, שבוערים באהבה ושלהבת עזה וכלות נפשם אליו ית'.
(וזהו ההפרש בין העלאת מ"ן שע"י התפלה להעלאת מ"ן שע"י המצות, ששניהם הם בחי' העלאת מ"ן מבירורים, כמ"ש בפע"ח שער א' פרק א', וז"ל: והנה אי אפשר שיתבררו הניצוצין מאליהן אם לא ע"י מי שיבררו אותם, והוא כי ע"י התפלה והמצות כולם של בני אדם התחתונים נעשה הבירור הזה כו', עכ"ל. אך התפלה עיקרה העלאת מ"ן דפנימית, שהוא קיום מצות ואהבת והיראה והביטול. ולכן נקראת עבודה שבלב - למסור נפשו ורצונו אליו ית'. וכמ"ש בזה בפ' אחרי בד"ה: כי ביום הזה יכפר כו'. והמצות הן העלאת מ"ן בחיצוניות. וכמ"ש בע"ח שער פנימית וחיצוניות דרוש ג' וז"ל: והוא שכל בחי' מעשה בחיצוניות, ולכל בחי' דבור ותפלה הוא בפנימיות עכ"ל. וכמ"ש מזה פ' חיי שרה בד"ה: עיין בע"ח):
והנה באמת יש מעלה בהעלאת מ"ן דחיצוניות מה שאינו נמצא בהעלאת מ"ן דפנימית, ויש מעלה בהעלאת מ"ן דפנימית מה שאינו בהעלאת מ"ן דחיצוניות.
המעלה שבהעלאת מ"ן דחיצוניות שהוא בחי' מעשה - היינו שעי"ז נמשך המ"ד ממקום גבוה היינו מבחי' המקיפים, לפי שבחי' החיצוניות שרשו מבחי' המקיפים, דהיינו שממשיכים שפע המ"ד מן המזלות דאריך שהן בחי' מקיפים. (וע' בפע"ח שער י"ב פ"ה) משא"כ העלאת מ"ן דפנימית ממשיך מ"ד מבחי' הא"פ, שהוא למטה במדרגה מבחי' המקיפים.
והמעלה הנמצאת בהעלאת מ"ן דפנימית - היינו שהמ"ד נמשך מבחי' פנימית, ועי"ז מתלבש בתוך הכלי ממש ומתגלה בו בבחי' גילוי. משא"כ בהעלאת מ"ן דחיצוניות, שאע"פ שהמ"ד נמשך ממקום גבוה יותר מבחי' מקיפים, אך אינו מתגלה בבחי' גילוי בהכלי רק בבחינת מקיף, שהוא כמ"ש: כצנה רצון תעטרנו - כצנה זו שמגין על האדם כך הרצון עליון הנמשך על ידי מעשה המצות תעטרנו להאדם בבחי' אור מקיף. וכמ"ש: כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך כו'.
(וביאור הדבר הנה ההעלאת מ"ן בפנימית שהוא בתפלה, מה שהאדם מעורר אהוי"ר בנפשו, ועי"ז נמשך אתעדל"ע מבחי' אהוי"ר עילאין מבחי' אצילות להתגלות בנפשו, שתפול עליו מלמעלה פחד ה' ואהבה רבה, כמ"ש בהערה לתיקון חצות. נמצא זה המ"ד מתגלה בנפשו בבחי' גילוי ממש. משא"כ המשכת האור שע"י מעשה המצוה, אינו מאיר רק בבחי' מקיף על הנפש ולא בבחי' פנימי' ממש.
ועוד אפשר לומר כמ"ש באגה"ק בסופו וז"ל: אבל התפלה היא המשכת אור א"ס ב"ה לבי"ע כו' לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה, משא"כ בתומ"צ שאין שינוי בקלף התפילין כו' ע"ש. והנה תורה ומצות הם ג"כ פנימית וחיצוניות. ועמ"ש מזה במ"א בביאור לפסוק: וידבר אלקים את כל הדברים ובביאור ע"פ אלה מסעי):
ג ומעתה נבוא לענין מ"ש בזהר: דישראל ומלאכים מקדשי לי' לעילא ותתא כולא כחדא. דהנה בדרך כלל ההעלאת מ"ן של נש"י כמו שהם למטה מלובשים בגוף, נקרא: העלאת מ"ן בבחי' חיצוניות לגבי העלאת מ"ן דמלאכים שאינן בגופות גשמיים, ולכן מתלהבים ברשפי אש האהבה בפנימי', וכן ביראה: זעות מחיל כסא. ולכן העלאת מ"ן דמלאכים נקרא העלאת מ"ן דפנימית. וזהו החילוק שבין הקדושה שישראל מקדשים למטה ובין העלאת מ"ן של קדושת המלאכים.
ויש עוד מדרגה שלישית בהעלאת מ"ן, והוא העלאת מ"ן דמקיפים עצמן, דהיינו הנשמות כמו שהם למעלה בלתי מלובשים בגוף, שזהו העלאת מ"ן מבחי' מקיפים עצמן. כי הנשמה כמו שהיא למעלה אין לה גוף וכלי המגביל כלל, משא"כ המלאכים שיש להם גופים שהם רוחות ואש לוהט. וכמ"ש מזה במ"א בד"ה: מזמור שיר חנוכת הבית. ולכן העלאת מ"ן דנשמות שבלי גופים נקרא העלאת מ"ן דמקיפים, לגבי העלאת מ"ן דמלאכים.
(אך כבר נתבאר למעלה דעיקר האתעדל"ת והעלאת מ"ן זהו מנשמות ישראל המלובשים למטה בגוף. אשר ע"כ צ"ל דבחינת העלאת מ"ן שבבחי' מקיף שייך ג"כ למטה ממש בנשמה המלובשת בגוף. וכמשנ"ת במ"א בד"ה: ראה ריח בני, גבי: ריח בוגדיו - שבחי' תשובה הוא העלאת מ"ן שבבחי' מקיף כו'. וכן בכל אדם, צ"ל: כל ימיו בתשובה.
וזהו בחי': בכל מאדך - שהוא בחי' בלי גבול של הכלי, והיינו בחי' מקיף. אלא שזהו באמת בחי' גילוי מן הנשמה שלמעלה מן הגוף שבבחי' מקיף. וכמ"ש במ"א סד"ה: שמאלו תחת לראשי - שבכל מאדך הוא בחי' עבודת עיקר הנשמה היינו בחי' המקיף כו', והמכוון שהמקיף מאיר בבחי' הנשמה שבגוף להיות בחי': בכל מאדך. ועד"ז נתבאר בד"ה: שאו את ראש כו' לגלגלתם, בפ' במדבר. ובד"ה: כי תצא - להמשיך גילוי אלקות מבחי' מזל היא הנשמה שלמעלה מן הגוף כו'. ובביאור ע"פ: ששים המה מלכות, בענין חסידים הראשונים כו' ע"ש. ובד"ה: ויקהל משה - בענין הנשמה יתירה שמתגלה בשבת כו'.
והנה: בכל לבבך ובכל נפשך - זהו העלאת מ"ן דפנימית, אך פי': בכל נפשך - הוא ג"כ לבושי הנפש, מודומ"ע אשר המעשה הוא העלאת מ"ן דחיצוניות כו'. נמצא: בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך - זהו ג' בחינות העלאת מ"ן הנ"ל.
וג' בחי' אלו י"ל שזהו כענין ג' בחי': מזון לבוש בית - המבואר במ"א, כי: מזון - היינו א"פ. ולבוש - זהו מעשה המצות, והוא העלאת מ"ן דחיצוניות. ובית - זהו בכל מאדך כו', כמ"ש סד"ה: השמים כסאי)
נמצא יש ג' מדרגות בהעלאת מ"ן, היינו בחי': מקיפים, ופנימים, וחיצוניות. והן דרך כלל ג' עולמות: בריאה יצירה עשיה. כי: יוצר אור ובורא חשך - שיצירה - נקרא אור פנימי, ובריאה - נקרא חשך, ר"ל בחי' מקיף שאינו מושג ביצירה. וכך הוא סדר ההשתלשלות, שמהמקיף נמשך אח"כ הארה להיות בבחי' א"פ, ועצם האור נשאר בבחי' מקיף. ואח"כ מהא"פ נעשה מקיף למטה בעולם תחתון, שנחשב האור מקיף התחתון בחי' חיצוניות לגבי הא"פ שלמעלה ממנו כו'. וזהו בחי' עשייה.
[ומ"מ עשייה שרשו לעילא כנ"ל, שהחיצוניות שרשו גבוה מהא"פ כו', וכמ"ש ג"כ ע"פ: יביאו לבוש מלכות - איך התהוות העשייה גשמיות הוא דייקא מבחי' סכ"ע. וכמ"ש בזהר וירא (קט"ו א'): עשייה איהו לעילא כו', וכ"ה בפ' בהר דק"ח ע"ב].
וזהו ענין ג' העדרים ששלח יעקב מנחה לעשו אחיו - שהוא העלאת מ"ן לעולם התהו שמשם נפלו הכלים ונשברו ונתהוה מזה עשו, וכמ"ש בד"ה: ויקח מן הבא בידו. וג' עולמות בי"ע הן שנתהוו משבה"כ, לכן העלה מ"ן ג' עדרים, שהן ג' בחי' הנ"ל, מקיפים ופנימיים וחיצוניות.
ונקרא כל א' עדר בפ"ע, שהוא בחי' ומדרגה משונה ומובדל מזולתה. כמו החילוק בין נשמות שבגופים לגבי המלאכים. וכן חילוק מדרגת המלאכים שהם בגופות רוחניים לגבי הנשמות שהם בלי גוף כלל. וז"ש: עדר עדר לבדו כו' ויצו את הראשון כו' ויצו גם את השני גם את השלישי כו' הרי חלקם לג' מדרגות ממש. אף שדרך פרט גם בכל מדרגה מג' מדרגות הללו יש בה כמה ריבוא רבבות בחי' ומדרגות שונות זה מזה - מ"מ כולם בבחי' סוג א', כמו העלאת מ"ן דחיצוניות נקרא דרך כלל העלאת מ"ן דעשייה. וזהו כמשל העדר א', אף שבעדר זה יש ג"כ כמה מדרגות: יש שעיקר עבודתם בצדקה וגמ"ח, ויש שעיקר עבודתם בעסק התורה, ויש שעיקר עבודתם בתפלה, ויש בתענית, וכיוצא בזה. ועכ"ז כללותם קומה אחת.
וכמו עד"מ בעדר אחד יש כמה שינויים בצאן, זה מראהו וקומתו וטובו כך וזה כך - מ"מ הכל עדר א'. והעלאת מ"ן דפנימית הוא בחי' וסוג אחר כו'. ולכן נק' עדר בפ"ע כו'. והעלה יעקב מ"ן מכל ג' בחי' אלו להמשיך עי"ז מ"ד משרשן ומקורן בעולם התהו:
ד והנה ע"ז נאמר: כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה. כי העלאת מ"ן הנ"ל צריך ליבון ורחיצה, וכענין: ליבון הלכתא. ור"ל שכל ההלכות שהם שיתא סדרי משנה צריכים ליבון ורחיצה, וכן במעשה המצות כו', והכל ע"י משה רעיא מהימנא.
והיינו כי במשה כתיב: כי מן המים משיתיהו - דהיינו מבחי' ים החכמה העליונה, וכל התורה אינה אלא כד מן הים: ותמלא כדה כו'. ונקרא בחי' זו ג"כ: בעבר הנהר - למעלה מבחי' הנהר. נהר הוא מלשון המשכה, שנמשך דרך השתלשלות מעילה לעילה לפי ערך, כמ"ש: ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד כו' - ועבר הנהר הוא למעלה מההשתלשלות. ומשם נמשך המשכת מיין דוכרין, שמרחיץ ומלבן את המ"ן כו'
(ועמ"ש ע"פ: ואלה שמות, מענין ליבון הלכתא, ובד"ה: אסרי לגפן, בענין כבס ביין לבושו, ובד"ה: לא תהיה כו' את מספר ימיך אמלא. ועמ"ש עוד בפי': מן המים משיתיהו, בד"ה: אלה מסעי. ושם נת' פי': וגם דלה דלה לנו - שממשיך בחי' הביטול דיחו"ע בנש"י, שהוא כביטול הטפה בים כו'. וזהו ענין הריחוץ והכיבוס של הלבושים ע"י ביטול דיחו"ע. וזהו שנמשלו כעדר הרחלים דוקא שעלו מן הרחצה. דלבושים הנעשים מתומ"צ נמשלו לצמר רחלים, כדכתיב: לבושי' כתלג חיור, וכתיב: הנותן שלג כצמר, וגם כתיב: ושער רישי' כעמר נקא כו'. וכמ"ש במ"א. (ועמ"ש מענין רחלים בד"ה: והניף הכהן אותם על לחם הבכורים בפ' אמור. ובד"ה: צו את בנ"י כו' את הכבש אחד תעשה))
והנה על ידי שעלו מן הרחצה, אזי נעשים הג' עדרים הנ"ל כולם בבחי' עדר אחד, וזהו: כעדר הרחלים - כעדר אחד. כי כשהם בבי"ע הם בחי' ג' עדרים, שמתחלקים לג' בחי' כנ"ל. אבל כשעלו מן הרחצה אז נקראים עדר אחד, והיינו לפי שמקבלים המ"ד ממים עליונים שמלמעלה מהשתלשלות, ששם הוא למעלה מגדר ההתחלקות, השוה ומשוה קטן וגדול, שהוא הנק': קדש העליון, שהוא למעלה מבחי' קדוש בוי"ו.
(שהויו מורה על המשכה, היא המשכת קדושתו ית', להיות ממכ"ע וסכ"ע, שהוא המשכה והארה בעלמא כו', משא"כ קדש בלא וי"ו אינו בגדר עלמין כלל. והוא למעלה מעלה מבחי' ממכ"ע ומבחי' סכ"ע כו', וכמש"ל ע"פ: צאינה וראינה)
ונקרא: הרחצה - ששם נרחץ כל פשע ועון, לפי ששם אין הפגם תופס מקום. וזהו: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כו'.
והנה קדוש נאמר ג"פ, שהוא ג' המשכות לג' עולמות בי"ע, משא"כ קדש בלא וי"ו לא נאמר כ"א פ"א ולא ג"פ, מפני שהוא למעלה מגדר ההתחלקות. ולכך גם המלאכים ונשמות כשעלו מן הרחצה, שמתעלים לקבל מבחי' מים עליונים שבעבר הנהר, שהוא בחי' קדש העליון, אז גם הם נכללים כולם בהתכללות אמיתי ונעשים עדר אחד.
וזהו: שכולם מתאימות - כתאומים שנולדו בבת א' ממש. כך הג' עדרים כשמתעלים לרחוץ במים העליונים דבחי' קדש העליון, הם מתאימות כתאומים ממש, בהתכללות אמיתי בלי שום התחלקות כלל. ולכך נקרא אז: עדר הרחלים - שנכללים כאחד בעדר אחד.
וז"ש בזהר: דמקדשין ליה כולא כחדא. דהיינו ההעלאת מ"ן של קדוש דמלאכים ושל ישראל שלמטה. אף שהם למטה מחולקים בבחי' התחלקות עדר עדר לבדו, לפי שאין העלאת מ"ן דעשייה דומה כלל להעלאת מ"ן דיצי' כו', שזהו מבחי' חיצוניות וזהו מבחי' פנימית - מ"מ התחלקות זו הוא רק מצד ההעלאת מ"ן, ולכן אומרים ג"פ קדוש נגד ג' מיני העלאת מ"ן הנ"ל. אבל ע"י: שעלו מן הרחצה - שהוא בחי' קבלתם המ"ד, שהוא מבחי' קדש העליון, שהוא למעלה מבחי' התחלקות - אזי נעשים גם הם כעדר א' ומתאימות. ולכן מקדשי ליה כולא כחדא.
וז"ש באדרא (דקל"ו ע"ב) ע"פ: רוחצות בחלב[5] - בחוורא דלעילא כו', שהוא מבחי' ע"י כו', ע"ש. והענין הוא, כמבואר לעיל בביאור ע"פ: ואלה המשפטים - שבבחי' יושר הוא דשייך התחלקות ראש ורגלים, משא"כ בעגולים, סוכ"ע שאין בו מעלה ומטה כו', ומשם הוא ההמשכה ע"י משה, דעת עליון כו'. שע"כ אפשר לנשמת משה להמשיך הדעת אפילו לבחינת בי"ע בחינת בהמה. כשיתבונן ויעמיק מחשבתו בגדולת ה', לפי שממשיך מבחי' סוכ"ע שאין שייך שם מעלה ומטה ראש ורגל. ואדם ובהמה תושיע ה' - ששניהם שוין.
והנה מה שבי"ע הם נחלקים לג' בחי' עדרים, זהו ג"כ מבחי' יושר שיש בו ראש וגוף ורגל, חב"ד חג"ת נה"י. אשר חב"ד מתגלים בבריאה ושם בחי' שרפים. וחג"ת ביצירה וזהו בחי' חיות. ונה"י בעשייה וזהו בחי' אופנים. אבל ע"י המשכה מבחי' עגולים סכ"ע שאין בו מעלה ומטה, הרי אפילו אדם ובהמה שוין קמיה כ"ש בי"ע עצמן. ולכן ע"י שעלו מן הרחצה, שהוא בחי' המשכה דמשה מן המים משיתיהו כו' - עי"ז נקראים עדר אחד.
וכיוצא בזה נתבאר ע"פ: את שבתותי תשמרו - בענין שביעית שנאמר: לך ולעבדך כו' ולהבמתך ולחיה כו' - שתלה הכתוב אדם בחיה, שכל זמן שחיה אוכלת מן השדה כו'. והיינו מחמת שבשביעית הוא עליות העולמות לבחי' המקיף וסובב דאדם ובהמה תושיע כו'. כנ"ל בשער היחודים קרוב לסופו כתב: שעלו מן הרחצה הוא ר"ת משה וע"ש. ועמ"ש במ"א בביאור ע"פ: מים רבים - בענין רבקה של שלש בקר כו' בחינת דעת עליון שממשיך המדות מהכתר, ושם אין שייך התחלקות כלל כו'.
עוי"ל בפי' וענין שמקבלים מבח'[6] קדש העליון, דהיינו ע"ד עליות העולמות בשבת, שג' עולמות בי"ע עולים באצילות, כמ"ש במ"ח גבי מנחה דשבת, והמלכות דאצי' מקור דבי"ע היא במקום אבא. וזהו שמקבלים מבחי' קדש ממש, ולכן אז הם עדר אחד, שבאצילות איהו וגרמוהי חד. ועמ"ש הרמ"ז בפ' שלח (בדף קנ"ט סע"א) באצילות הם ביחוד עצום כו'.
ועמ"ש כעין זה בד"ה: כנשר יעיר - שבבי"ע התחלקות המדרגות: פני אריה אל הימין ופני שור וכו', משא"כ באצי' ולכן במ"ת היו רואים את הנשמע, לפי שהי' גילוי אלקות בלי שום התחלקות כו', ואין שום פירוד ח"ו בין ראיה לשמיעה.
ופי': שניך - היינו כמ"ש בפרדס שער האותיות באות שין, שהוא מלשון שניך כעדר כו'. והנה בת"ז תיקון נ"א איתא: שי"ן איהו כליל תלת עדרי צאן כו', תלת אבהן כו', ובגין דא וכל שיח כו' ע"ש. וזהו שאנו אומרים בקדושה: כנועם שיח. וכמ"ש במ"ח: דשיח אותיות ח"י שי"ן. והיינו כי השין הוא ג' ווין, והיינו ענין ג' ווין דג' פעמיים קדוש, כי קדוש היינו קדש ו', והיינו ג' בחי' קדוש דג' עדרי צאן.
וזהו השבח: שניך - דהיינו ג' בחי' העלאת מ"ן של נש"י, דחיצוניות ופנימיות ומקיפים, שהם ג' עדרי צאן הנכללים באות שין, הם בתכלי' השלימות. וגם שניך כפשוטו הוא כמ"ש במ"א ע"פ: ולבן שנים מחלב - שהוא לדקדק במעשיו ולבררם כמו השני' שהן טוחנו' כו'. והוא העלאת מ"ן דמעשה שזהו ההתחלה והיסוד כו', וגם למי שאין יד שכלו מגעת כו' - תהיה זאת עבודתו בבחי' העלאת מ"ן דמעשה. וע"ד משנ"ת סד"ה: אחרי ה' אלקיכם תלכו, בפי': ובו תדבקון. עיין שם.
ועי"ז הם: כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה - שהוא המשכת מ"ד מבחי' קדש העליון, ונעשו כעדר א'. וגם י"ל בפי' שניך כעדר שעי"ז שעלו מן הרחצה, אזי השין הוא מבחי' גבוה יותר, ע"ד מ"ש בפ' אמור בד"ה: והניף הכהן אותם על לחם הבכורים - בענין שין דכשבים, שהשין קודם לבי"ת, שהוא ענין המדות שלמעלה מהחכמה. והם הנמשכים מדעת עליון כו', והיינו ענין שעלו מן הרחצה ע"י משה רעיא מהימנא דעת עליון כו'. וע' ברע"מ פ' משפטים (דק"כ ע"א): ש' דמשה קדושה לך ישלשו כו'.
וע' בת"ז שם: שיש שין עילאה שין תתאה, ובכסא מלך שם, ובלק"ת ר"פ נח ובזהר ר"פ בראשית גבי עאלת שין כו'. ובזהר הרקיע שם ובספר אשל אברהם שם כ': שהשין מרמזת לכח"ב, ומרמזת לחג"ת, ומרמזת לנה"י, והביא מהרע"מ פ' פינחס (דרנ"ז ע"א): דאומר שכינתא אתקריאת שבת. מסטרא דתלת דרגין עילאין דאינון ש', ג' כתרין כח"ב. ואיהי בת רביעאה לון - דהיינו שבשבת מתעלית לשם. וזהו: שניך כו' שעלו מן הרחצה, וכנ"ל:
ה ועיין בזהר ס"פ האזינו (תחלת דרצ"ז): כד אתחברן כולהו קדושי כחדא - אקרון קדש. וכולהו סלקין ומתכנשין לההוא אתר עילאה דאקרי קדש, ובג"כ[7] ק' ק' ק' קדש ישראל מנייהו כו', ע"ש. ועיין מזה ג"כ בזהר משפטים (דקכ"א ע"ב).
ופי': כד אתחברן דוקא, דהיינו התחברות והתכללות השלשה מיני העלאות מ"ן: דחיצוניות ופנימיות ומקיפים, שהוא ענין אמירת ג' פעמים ק' ק' ק' כנ"ל, כאשר מתחברים כולהו כחדא אז ע"י התחברות והתכללות זו הם מתעלים לבחי' קדש העליון, מה שכל בחי' העלאת מ"ן מצד עצמו לא יוכל להגיע בבחי' זו, כי הוא למעלה גם מבחי' סוכ"ע ואור מקיף. ושם הוא בחי': אם צדקת מה תתן לו כו', וכמ"ש בד"ה: צאינה וראינה בפ' קדושים.
ועכ"ז ע"י התכללות ג' בחי' העלאת מ"ן דאמירת ג"פ קדוש, שמתכללים יחד, עי"ז מתעלים לבחי' קדש העליון. והוא עד"מ מצירוף האותיות יחד, שידוע שהאותיות הם בחי' כלים להמשכות עליונות, וכמ"ש בסש"ב ח"ב פי"ב: כי כל אות היא המשכת חיות וכח מיוחד פרטי, ועמ"ש מזה בד"ה: אני ישנה בענין: האותיות שאלוני כו', ע"ש. והנה ע"י צירוף כמה אותיות להיות תיבה, אזי מלבד ריבוי מיני כחות וחיות הנמשכים כפי מספר האותיות שבתיבה זו, עוד זאת העולה על כולנה המשכת כח עליון וחיות כללית שלמעלה מכל מיני הכחות וחיות פרטיות של האותיות כו', כמ"ש בסש"ב שם.
וכמו עד"מ למטה באותיות הדבור שבאדם, כגון ג' אותיות א' מ' ת', כשהם כל אות בפ"ע אין מלובש בהם שום השכלה זולת שהוא אות א' או מ' כו', אבל כשהן נצטרפו יחד ונעשה מהן תיבה: אמת, מתלבש בהן השכלה גדולה, שהוא ענין אמת. וכתיב: וה' אלקים אמת - הרי ע"י הצירוף וההתכללות נמשך בהן כח וחיות, מה שלמעלה מערך הכח והחיות של כל אות בפ"ע.
וכך הנמשל למעלה, כי הנה ג' אותיות א' מ' ת' הם ראש תוך סוף. וזהו ענין תלת עלמין המוזכר בזהר פ' שלח, שכנגדם ג"פ קדוש. וגם אפשר לומר שג' אותיות הנ"ל, הן מקור לג' עולמות בי"ע שהן ג"כ בחי' ראש תוך סוף, א"מ וא"פ וחיצוניות כנ"ל.
ועכ"ז, בחי' קדש ממש הוא למעלה מבחי' זו כנ"ל. ואינו נמשך ומאיר כ"א ע"י התלבשותן יחד דייקא: וקרא זה אל זה ואמר ק' ק' ק' - עי"ז דייקא מאיר בחי' קדש שהוא בחי' אמת ממש. (ועמ"ש בענין: וקרא זה אל זה, בד"ה: ויקרא אל משה) וכנודע שבחי' אמת הוא מדרגה גבוה מאד, והוא חותמו של הקב"ה, וכמ"ש במ"א ע"פ: ויכתוב משה את מוצאיהם כו', מה שלמעלה מעלה מכל אות בפ"ע.
ועד"ז ג"כ בכל אדם, שהאדם כלול מג' עולמות בי"ע הנ"ל, וזהו ענין: עבודה ותורה וגמ"ח. ועמ"ש מזה בד"ה: כי ביום הזה יכפר, בפי': ולכבודי בראתיו יצרתיו כו' ע"ש באריכות. וע"י כל העלאת מ"ן בפ"ע - ממשיך אתעדל"ע מבחי' קדוש, וע"ז נאמר: כי עם קדוש אתה כו'. אך ע"י התכללות ג' בחי' יחד, ע"ז נאמר: שאו ידיכם קדש כו', קדש ישראל כו'. ועד"ז ג' תיבות חכמה בינה ודעת הם גימטריא כתר. וזהו: ברכנו אבינו כולנו כאחד.
ועמ"ש מענין מעלת ההתכללות בד"ה: הן עם אחד, ואם לעוברי רצונו כו'. ועמ"ש בד"ה: ראיתי והנה מנורת זהב, ובד"ה: אתם נצבים היום כולכם: