Video part 1 Video part 2 Video part 3 Audio part 4 Audio part 5
ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר אחת היא יונתי תמתי.
ודרשו רז"ל (ע' ברבות בשיר השירים במקומו, ובפ' קרח גבי: ובני קרח לא מתו) ששים המה מלכות - אלו ס' מסכתות, ושמונים פילגשים - אלו ברייתות, ועלמות אין מספר - אלו הלכות שבגמ'. אחת היא - זו כנס"י, מלשון כניסה, שהיא מקור נש"י, ונקראת אחת לפי שהיא מקבלת מבחי' ישראל דלעילא שנקרא' אחד כו'. ונק': תמתי כו'. וכמארז"ל תמתי - תאומתי, לפי שע"י נשמות ישראל נעשה יחוד זו"נ כו'.
והנה מזה מובן שהנשמות הם למעלה במדרגה מבחי' התורה, וכמ"כ ממה שאמרו רז"ל (פסחים מ"ט ב') ע"פ: תורה צוה לנו משה מורשה - א"ת מורשה אלא מאורסה, שהתורה היא מאורסה לישראל, שישראל הן בחי' חתן והתורה היא בחי' כלה. ונמצא מובן ג"כ שהנשמו' הם למעל' מבחי' התורה.
ובמקום אחר מצינו, שארז"ל: תלת קשרין מתקשרין דא בדא, ישראל מתקשראן באוריית' כו', ונמצא מובן להיפוך לגמרי, שהתורה היא למעלה במדרגה מישראל.
ולהבין את כל הנ"ל, הנה כתיב: אור זרוע לצדיק - פי' שהנשמות הנקראים בשם צדיק הם בחי' אור הנזרע למטה, להתלבש בגוף בשר ודם הגשמי, בכדי שעל ידם יהיה צמיחה בתוספת הרבה, להיות המשכות גילוי אור א"ס ב"ה למטה ע"י תורה ומצות מעשיות שעוסקים בעוה"ז, כאשר יתבאר לקמן בעז"ה.
והוא ממש כדוגמת הזריעה שזורעין בארץ הגשמי, שזורעין גרעין א' ונרקב בארץ ונצמח מזה אח"כ בתוספת וריבוי גרעינים הרבה מאד. כמ"כ ע"י מצות מעשיות שעושים נשמות ישראל בעוה"ז הגשמי, שהוא כדוגמת הזריעה הנ"ל מגרעין א', נעשה עי"ז צמיחה ורבוי בתוספת וריבוי להיות גילוי אור א"ס ב"ה למטה.
(עמ"ש מענין זריעה בד"ה: ויהי בשלח פרעה, ובד"ה: הבאים ישרש, ובד"ה: כי תבאו אל הארץ ושבתה הארץ, וסד"ה: שמע ישראל, ובד"ה: כי כארץ תוציא צמחה, וסד"ה: שובה ישראל גבי הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, ובד"ה: כי כאשר כו' כן יעמוד זרעכם)
ולהבין זה הנה כתיב: מלכותך מלכות כל עולמים - פי': כל עולמים שהם ריבוי רבבות השתלשלות כל העולמות דבי"ע, שהם עד אין קץ. וכמ"ש: היש מספר לגדודיו כו' - עכ"ז מקור ושרש חיותם המחי' ומהווה אותם מאין ליש, אינו אלא מבחי' מלכותו בלבד, שאינו אלא אור וזיו בלבד לגבי מהותו ועצמותו ית'. כמ"ש: הודו על ארץ ושמים - שארץ ושמים אינו אלא הודו וזיוו בלבד, שהוא בחי' מלכותו ית' המחיה ומהווה אותם מאין ליש, להיות נבראים נפרדים בע"ג.
ואינם כלל בערך לגבי אור א"ס ב"ה המתגלה בעולמות עליונים שהוא בבחי' א"ס ממש, ושם הוא בבחי' יחוד וביטול בתכלית. וכמ"ש: לך ה' הגדולה כו' - שאף שיש שם ג"כ בחי' גדולה וגבורה, שהם מדות עליונות דאצילות כו', חו"ג - הם בבחי' יחוד וביטול בתכלית: לך ה' כו', וחיוהי וגרמוהי שהם בחי' אורות וכלים דאצי', חד בהון ממש, בבחי' א"ס ממש. וכמאמר אליהו: ולאו מכל אינון מדות כו'.
משא"כ למטה בבי"ע, בחי' חיות אלקות המהווה אותם מאין ליש, מצומצם ומוסתר מאד, להיותם בעלי גבול ונבראים נפרדים, עד שבריבוי הצמצומים וההשתלשלות מטה מטה עד עולם העשי' שהחיות אלהות הוא מוסתר לגמרי, עד שנראה כאילו הם יש ודבר נפרד לגמרי, שיכולת המינים לומר שיש ב' רשויות ח"ו, כמבואר בגמרא (סנהדרין דל"ט א') שאמר המין מפלגך לעילאי דהורמיז מפלגך לתתאי דאהורמיז. (ועיין הפי' בערוך) לפי שהוא בחי' עלמא דפרודא. וכמ"ש: ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד - שאף שלמעלה בעולם האצי' הוא בחי' יחוד בתכלית, ואור א"ס מאיר שם בבחי' גילוי - עכ"ז ומשם יפרד שנמשך מבחי' מלכותו ית' בריבוי צמצומים והסתרים, להסתיר ולהעלים את אור השם עד שיהיו נבראים יש מאין בעלי גבול ועולמות נפרדים.
ואי לזאת אינו בערך כלל לגבי אור ה' המאיר ומתגלה בעולמות העליונים שהוא בבחי' א"ס. וכידוע שמספר א' לגבי ריבוא רבבות אלפים - יש לו ערך, כי הוא ג"כ בבחי' מספר. אבל דבר שהוא בבחי' גבול לגבי בלי גבול, בבחי' א"ס - אין לו ערך לגמרי. ומספר א' ומספר רבוא רבבן שוה ממש לגבי בחי' בלי גבול כו'. וכמ"ש בסש"ב פמ"ח. ולזאת עיקר חיותם אינו אלא מבחי' אורו וזיוו בלבד, שהוא בחי' מלכותו בלבד.
אכן בכדי שיהי' גילוי אור א"ס ב"ה למטה בעולמות התחתונים ג"כ ממש כמו שהוא בעולמות עליונים, שזהו תכלית המכוון מבריאת העולמות בכדי שיהיה לו דירה בתחתונים דוקא, לזאת נזרע בהם בחי' אור מלמעלה, והיינו בחי' נש"י שיורדים ומתלבשים למטה בגוף בשר ודם כו', בכדי שע"י התורה ומצות מעשיות שעושין בעוה"ז, ימשיכו בחי' גילוי אור א"ס ב"ה למטה בעולמות התחתונים ג"כ כמו שהוא בעולמות העליונים ממש, שיהיה בחי' יחוד העולמות עליונים ותחתונים ולא יהיו בבחי' עלמין דפרודא ובבחי' הסתר פנים, וכמ"ש: ולא יכנף עוד מוריך כו'. ועמ"ש בד"ה: ואתחנן.
וזהו: זורע צדקות מצמיח ישועות - פי', שע"י צדקה שנותנים למטה לעני דלית ליה מגרמיה כלום, ומשפיע למקום חושך, כמ"ש: הייתי ככוס חרבות כו'[1]. הנה עי"ז מעוררים מלמעלה ג"כ המשכת אור א"ס ב"ה למטה בעולמות התחתונים, שהם חשך ועלמין דפרודא.
וזהו: מצמיח ישועות - שהוא בחי' צמיחה בתוספת וריבוי להיות המשכת שע"ה נהורין עילאין למטה. וכמו שבצדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, שנעשה מזה בחי' גילוי א"ס שנק': חשבון גדול כו'.
(ועמ"ש מענין לחשבון גדול בד"ה: וילבש צדקה כשריון, ועמ"ש ע"פ: יתקע בשופר גדול)
וגם: ישועות - הוא מלשון שעה, כמ"ש: וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה כו' - שהוא בחי' ירידת והמשכת גילוי אור א"ס ב"ה למטה, ע"י המצות מעשיות שעושים ישראל למטה. ולזאת נק' כל המצות בשם צדקה סתם בירושלמי.
וזהו שמצוה ראשונה מתריג מצות היא מצות: פריה ורביה, כמ"ש: פרו ורבו - שהוא ריבוי ותוספת. כמ"כ ע"י כל המצות מעשיות שעושים ישראל, נעשה ריבוי ותוספת כו'.
וזהו: בן פורת יוסף - כי יוסף הוא צדיק עליון, וכתיב אור זרוע לצדיק, להיות עי"ז תוס' וריבוי. וכמ"ש ברבות ר"פ שמות: יוסף על שם והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו כו':
ב וזהו כוונת הברכה שמברכין קודם עשיית כל המצות: ברוך אתה ה' כו' אשר קדשנו במצותיו כו'. פי': אשר - הוא לשון תענוג, כמ"ש: באשרי כי אשרוני בנות כו' - שהוא בחי' תענוג העליון, שהוא בבחי' א"ס, עד שארז"ל גבי אחר: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי. ונמשך העונג העליון הנ"ל למטה ע"י עשיית המצות כו'.
והנה, כמו שבזריעת הגרעין בארץ הגשמי צריך מתחלה לחרוש את הארץ היטב, בכדי לרפות את הארץ, כי חרישה מרפי ארעא, ובאם לאו יאבד הגרעין בארץ לגמרי. כמ"כ קודם הזריעה של נש"י בבחי': ועשה טוב, בקיום כל המצות מעשיות, צ"ל מקודם לכן בחי' סור מרע, שהוא בחי' חרישה לנפש הבהמית, להפך את כל המדות רעות, ולבטל את כל הרצונות אשר לא לה' המה, ולא יהיה לו רצון אחר כלל כ"א לה' בלבד להיות לב נשבר ונדכה כו'.
ואז יכולים להמשיך אח"כ בבחי' ועשה טוב, גילוי אור א"ס ב"ה למטה, שהוא בחי' צמיחה בתוספת וריבוי שנעשה ע"י בחי' הזריעה של נש"י במצות מעשיות שעושים למטה כו'. (ועמ"ש מזה בד"ה: האזינו השמים, ובד"ה: ושאבתם מים)
וזהו: ואל קין ואל מנחתו לא שעה. מפני שקין היה מארי דרוגזין, שלא היה בבחי' סור מרע, להפוך את כל המדות רעות שהוא בחי' חרישה כנ"ל, ולכן לא היה ביכולתו להמשיך אור ה' למטה ע"י הזריעה שלו במנחתו כו'. משא"כ הבל שהיה בבחי' סור מרע בתכלית, כתיב ביה: וישע ה' אל הבל ואל מנחתו - שהוא בחי' הזריעה שלו כו'.
וזהו שלעתיד כתיב: בחריש ובקציר תשבות - שלא יצטרכו עוד לבחי' חרישה הנ"ל, לפי שנאמר: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.
וזהו: עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כו' - היינו ע"י שממשיכים אור א"ס ב"ה שהוא קדוש ומובדל למטה.
ועם כל הנ"ל מובן איך שבזה גדלה מעלת נש"י על בחי' התורה. כי הנה אף דאורייתא מחכמה עילאה נפקת - עכ"ז כשנמשך ובא לבחי': דבר ה' - זו הלכה, וכמאמר אליהו: מלכות פה תורה שבע"פ קרינן לה כו', וכל פרטי הלכות שהם בחי' נימין ושערות: ודלת ראשך כארגמן[2] - שהם עד אין קץ, כשיהיה כך - יהיה הדין כך, וכמ"ש: ועלמות אין מספר, שהם הלכות כנ"ל - אזי אין בהם תוספת וריבוי, רק כפי ההלכה שנמשך בבחי' דיבור העליון כו'.
וכמו המלאכים שנמשכים מבחי' דבר ה', כמ"ש: וברוח פיו כל צבאם כו' - אין בהם ריבוי ותוספת כלל, וממלאך אחד אין יכול להיות מלאך שני, ולזאת אין בהם פריה ורביה כו'.
משא"כ נשמות ישראל, הם דוקא ממשיכים תמיד בחי' אור א"ס ב"ה למטה, ע"י מצות מעשיות שעושין, בבחי' ריבוי ותוספת. וכמ"ש: אלה המצות אשר יעשה אותם האדם כו' וחי בהם - שהם הם הממשיכים בחי' חיות מאור א"ס ב"ה, וכמ"ש: ועשיתם אותם - אתם כתיב.
(וכמ"ש בד"ה: תורה צוה בפי': אל תקרי בניך אלא בוניך - שנש"י הם הממשיכים היחוד מבחי' תשב"כ שנקרא חתן, לבחי' תשבע"פ שנק' כלה, ועי"ז נק': בוניך כו')
אך כ"ז הוא דוקא ע"י ביטול במס"נ של ישראל מקודם, בבחי': ואהבת - שבק"ש. ואז נק': אחת היא רעייתי כו' - שמקבלין מבחי' אחד יחידו של עולם.
(וברבות נשא (פי"ד): כף אחת עשרה זהב, שנאמר: אחת היא יונתי כו'. ומה שנקראת: כף אחת - יובן עם מ"ש בד"ה: יונתי בחגוי הסלע, בענין: ולכי לך)
ואז יכולים להמשיך אור א"ס ב"ה למטה, ושיהיה יחוד עולמות עליונים ותחתונים ממש, שלא יהיה בחי' עלמין דפרודא, להיות נראים כאלו הם יש ודבר נפרד בפ"ע, עד שנראה כמו שהוא ב' רשויות ח"ו, כמו שסובר המין: מפלגך דלעילא מפלגך דלתתא כו' - להיות שלמעלה הוא בחי' יחוד בתכלית כנ"ל, ובהשתלשלות למטה מטה הוא בחי' עלמא דפרודא, כמ"ש: ומשם יפרד כו'. אכן כשישראל ממשיכים גילוי אור א"ס ב"ה למטה ג"כ ממש כמו שהוא בעולמות עליונים, אזי נעשה בהם בחי' יחוד עליונים ותחתונים בתכלית.
וזהו: תמתי - לשון תמימות. (ובל"א[3] מאכט מיך גאנץ) שע"י כנס"י נעשה יחוד א"ס ב"ה למטה כמו שהוא למעלה ממש. וזהו גם כן: תאומתי - שהוא בחי' יחוד זו"נ, שהם מדות עליונות דאצי' ובחינת מלכות דאצי', שמתלבשת בבי"ע שמתייחדים בתכלית, ע"י בנ"י כנ"ל.
אך מתחלה צריך להיות בחי': יונתי, וכמ"ש: עיניך יונים כו' - שכמו זוג יונים שעיקר התענוג שלהם, הוא ההסתכלות שמסתכלים זה על זה. כמ"כ למעלה שיהיה בחי': תמתי - תאומתי, שהוא יחוד זו"נ חתן וכלה כו' - הוא ע"י בחי' יונתי מקודם, שהוא בחי' התענוג שצריך להיות בנש"י לאסתכלא ביקרא דמלכא כו', שהוא בחי' ההתבוננות בגדולת אור א"ס ב"ה, ונק': שמחת כלה - שהוא התענוג של הכלה מההסתכלות על החתן, שהוא בחי' יקרא דמלכא כו'.
ועי"ז מלמעלה למטה ג"כ כתיב: עין ה' אל יראיו. יראיו - הוא בחי' ביטול. היינו, כשישראל הם למטה תמיד בבחי' ביטול לה' כו', נתעורר מזה בחי' תענוג גדול למעלה. וכמ"ש: וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, וכמו האדם שמקבל תענוג מכלי יפה כו'.
ותענוג זה שנעשה למעלה, נקרא: שמחת חתן - דהיינו יחוד אצילות שנקרא חתן, מלשון: נחות דרגא, להיות משפיע למקור דבי"ע, שנק' כלה. וא"א זאת כ"א ע"י בחי': יונתי - מקודם כו'. וע"י השמחה של החתן וכלה, שהוא התענוג של שניהם כנ"ל, יכול להיות בחי': תמתי -שהוא בחינת יחוד חתן וכלה, שהוא בחי' זו"נ כנ"ל.
וכמו שיהי' לעתיד, דכתיב: ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים כו' - שלא יהי' בחי' עלמין דפרודא כלל כמו שהוא עתה, וכמ"ש: ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד וכו' - משא"כ לעתיד יהי' בחי': תמתי שהוא בחי' תאומתי כו', וד"ל:
ג להבין בתוספת ביאור מ"ש (יואל סי' ד' י"ח): ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים - הנאמר על לעתיד. הנה לכאורה אינו מובן מ"ש: ומעין יצא, ולא נאמר: ונהר יוצא, כמ"ש: ונהר יוצא מעדן וגו'?
אך האמת הוא משום דבנהר כתיב: ומשם יפרד כו', משא"כ במעין לא נאמר: ומשם יפרד, רק אדרבה: והשקה כו'.
וביאור זאת יובן ע"פ מה שמבואר בדברי רז"ל: נהרא מכיפי' מבריך, ולא חיישי' שמא ירבה נוטפי' כו'. פי' שהתוספת וריבוי שלה שמתרבה כשנעשה נהר מכמו שהיתה תחלה בהמעין שממנו יוצא הנהר - הוא ממקורו ומאליו ומעצמו מתרבה, (ובערוך בשם רבינו גרשם מכיפיה מבריך - מגדותיו מתברך, שאינו מתגדל ממימי הגשמים אלא מעצמו. וכן פרש"י בנדרים (ד"מ סע"א), וע' בפרש"י בשבת (דס"ה ב'): משפתו כו'. והוא כי תרגום: והירדן מלא על כל גדותיו - מלי על כל כפוהי. (ביהושע סי' ג'). שפת היאר. כיף נהרא (וביחזקאל מ"ז) על שפתו על כיפיה) ולא ממימי הגשמים.
ואף שהמעין אינו בהתפשטות מרובה כ"כ - עכ"ז אחר שיוצא מהעלם של המעין לידי גילוי והתפשטות יותר להיות נהר - נעשה מאליו ומעצמו בתוספת מרובה.
ויובן זה יותר מבחי' שכל ומדות. שהנה עיקר הולדת והמשכות המדות הם מהשכל של דבר שיעמיק בשכלו ויבין שטוב הוא, יתעורר ממילא בלבו אהבה ותשוקה לדבר ההוא. אשר לזאת בקטן ששכלו קטן מאד מלהכיל ולהבין, אזי גם מדותיו הם ג"כ לדברים קטנים. וכמ"ש: לפי שכלו יהולל איש כו' - שהמדות נק' איש הם נולדים ונמשכים לפי ערך השכל.
ונמצא מובן מכל הנ"ל שכל עיקר המשכת המדות הם מהשכל, ואעפ"כ נראה בחוש שאחר שבאו מהשכל לידי גילוי בלב נעשו בחוזק ותוספת וריבוי הרבה יותר מכמו שהי' תחלה בעודם בשכלו כו', כמו הכעס כו'.
והיינו כנ"ל, מפני שבשכל עדיין המדה היא בחי' העלם בתכלית ולזאת אינה בהתפשטות מרובה כ"כ, אכן כשבא מהעלם השכל לידי גילוי בלב, נעשה ממילא בריבוי התפשטות וחוזק האהבה או הכעס כו'.
(וכיוצא בזה מבואר בע"ח שכ"ה דרוש ו', ובשער תיקון הנוקבא פ"ה: כי כאשר יצאו מהיסוד דאימא ונתגלו כו', ע"ש)
וכמ"כ הנהר אף שכל עיקר המשכתו מהמעין, עכ"ז אחר שיוצא מהעלם המעין לידי גילוי - הנהר מתפשטט מאליו בתוספת וריבוי כו'. וזהו: נהרא מכיפי' מבריך כו'.
ומכל הנ"ל יובן למעלה ג"כ במ"ש: ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד כו'. כי הנה עדן הוא בחי' חכמה עילאה דאצי', חכים ולא בחכמה ידיעא, שהוא בחי' העלם וביטול בתכלית. וכמ"ש: והחכמה מאין תמצא כו' - שהוא בחי' אין ממש. ונק': מעין - שהוא כדוגמת המעין שעדיין הוא בבחי' העלם כנ"ל.
ונהר יוצא מעדן - הוא בחי' בינה דאצי' שיוצא ונמשך מבחי' חכמה להשקות כו', שהוא בחי': אם הבנים - מקור המדות עליונות דאצי' שנמשכין מבחי' בינה דאצי'. ונק': רחובות הנהר - שהוא בחי' התפשטות השכל יותר מכמו שהיה בבחי' חכמה, שהוא בחי' אין. אף שבחי' בינה נמשך מבחי' חכמה - עכ"ז מאחר שבא מהעלם לגילוי השגה שהוא מאין ליש ממש ממילא מתרבה בהתפשטות יותר, כדוגמת הנהר הגשמי שיוצא מהמעין, והמדות שבלב נמשכים מהשכל שבמוח כנ"ל.
וזהו דגבי: ונהר יוצא - כתיב" ומשם יפרד. פי' אחר שנמשך מבחי' בינה דאצי' לבחי' מלכות דאצי', שמתפשטת ומתלבשת למטה בבי"ע נעשה בחי' פירוד לגמרי להתהוות נבראים בע"ג ועלמין דפרודא.
אכן כ"ז הוא לאחר התפשטות והמשכות הנהר הנ"ל שהוא בחי' בינה ומדות דאצי' בבחי' מלכות דאצילות להתלבש בבי"ע. וכמ"ש: ומשם יפרד - שנמשך משם ולמטה להיות בחי' עלמין דפרודא, אבל עצם הנהר הנ"ל עדיין הוא בבחי' יחוד וביטול בתכלית. כמ"ש: לך ה' הגדולה כו', וחיוהי וגרמוהי חד כו'.
שאף שכבר נמשך מבחי' חכמה שנק' עדן להיות התפשטות בבחי' נהר, עכ"ז מאחר שיוצא ומקבל תמיד מבחי' עדן הנ"ל עדיין הוא בבחי' יחוד וביטול בתכלית. אך עכ"ז הוא בחינת מקור שיומשך משם ולמטה בבי"ע יפרד כו', מאחר שכבר יצא מבחי' העלם המעין שהוא בחי' חכמה עילאה שנק' עדן לידי גילוי והשגה בבחי' בינה ומדות אזי יכול לירד ולהשתלשל עוד בהשתלשלות וצמצומים שיתהוו גם נבראים נפרדים ממש כאלו הם יש ונפרד בפ"ע.
אבל מבחי' המעין עצמו שהוא בחי' חכמה עילאה אינו בבחי' מקור כלל שיוכל להיות בחי' התהוות היש והנפרד, הואיל והמעין אין בו התפשטות כמו בנהר. והיינו לפי כי החכמה מאין תמצא.
ולזאת כשיתגלה לעתיד בחי' עצם החכמה עילאה למטה, אזי לא יהי' בבחי' עלמא דפרודא כלל רק יהי' למטה ג"כ יחוד אור ה' ממש כמו שהוא למעלה.
וזהו: ומעין מבית ה' יצא - שעצם המעין שהוא בחי' חכמה עילאה כנ"ל יומשך ויתגלה למטה כמו שהוא בבחי' מעין ולא כמו עכשיו: ונהר יוצא כו'.
ואזי אף: והשקה את נחל השטים - שיטים - הוא מלשון שטות, וגם מלשון שטו העם - שהם בחינת עלמין דפרודא, ונחל השיטים הוא מקור המגדיל כל תאוות ותענוגי עוה"ז אשר לא לה' המה. והוא ג"כ ע"ד שנת' במ"א בד"ה: שמע ישראל, ענין מים תחתונים שהם מגדילים כל תענוגי עוה"ז, שהם בחי' פסולת. והיינו ע"י שנמשך בחי' רקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, עד שמזה נסתעף למטה במים תחתונים בחי' נחל השיטים.
ועיין ס"פ ואתחנן (דף ע"ד ע"ב) ומבואר שם, שכשיתגלה בחי' עצם המעין, אזי אף בבחי' נחל השיטים, יהי' בחינת גילוי אור ה'. וכמ"ש: והלכו לאורך כו' ובאו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו כו' - שיהי' לעתיד, ולא יהי' בחי' פירוד כלל כמו שהוא עתה שנראה כאלו הם שתי רשויות ח"ו, כדעת האפיקורוס. וכמו שהשיב לו: האיך שביק מיא לאעבורי כו' - שבאמת הכל נמשך ממנו ית', רק שע"י רבוי השתלשלות וצמצומים להעלים ולהסתר את אור ה' המחיה ומהווה אותם מאין ליש הם נראים כאלו הם יש ונפרד בפ"ע.
והיינו לפי שכל ההשתלשלות הוא מהנהר, וכמ"ש: ונהר יוצא ומשם יפרד כו'. אבל לעתיד שיתגלה בחי' עצם המעין למטה אזי יהי' יחוד למטה כמו למעלה ממש. והיינו בחי': תמתי - תאומתי כנ"ל וד"ל. ועמ"ש עוד מענין זה בביאור ע"פ: והיה מספר בנ"י כחול הים כו'.
(ועיין בע"ח שמ"ז פ"ג: דכל עיקר ענין המסך שבין אצילות לבריאה - זהו ענין שהבינה דאצי' מלבשת התלבשות גמור להחכמה, והיא בחי' מסך מבדיל בין א"ס וחכמה אל בריאה. משא"כ באצילות לא הועילה הבינה רק למעבר בלבד כו' ואינו נחשב רק שמקבל מחכמה.
והיינו שהבינה היא בחי': נהר - שהוא בחי' יש והתפשטות כו', אבל חכמה היא בחי': מעין - שהוא אינו בבחי' התפשטות כ"א בבחי' ביטול, בחי' יו"ד דשם הוי', והיינו לפי שהוא אצל המקור ממש.
וזהו פי': אצילות - מלשון אצלו, אצל המאציל ב"ה. ולכן איתא בע"ח (שמ"א פרק זיין) דהתלבשות אור א"ס בבינה ומדות דאצילות נק' איהו וגרמוהי חד, אבל יחוד אור א"ס בחכמה עילאה דאצילות, נק': איהו וחיוהי חד - שלמעלה ממדרגת גרמוהי כו'. ועיין בסש"ב (פל"ה) בהג"ה.
אלא שמ"מ בבינה דאצילות עצמה ובכל האצי' הואיל ומיוחדים עם החכמה נק' הכל אצילות משא"כ בבריאה שאינה מקבלת רק מהבינה לבד ע"כ ומשם יפרד כו'.
ובזה יובן ענין: אור זרוע לצדיק - שלהיות הגילוי בבי"ע ג"כ כמו באצילות ממש - זהו דייקא ע"י נש"י, שהם בחי' אור הנזרע למטה להתלבש בגוף כו'.
והיינו לפי שנש"י עלו במחשבה, דהיינו בעצמיות חכמה עילאה דאצי', בחי': והחכמה מאין תמצא ממש, וכמשי"ת לקמן, וכמשנ"ת בביאור ע"פ: יונתי המתחילף הנה ארז"ל נובלות חכמה כו' ע"ש. וע"כ ע"י שירדו בעשיה הם יכולים להמשיך גילוי חכמה עילאה למטה בבי"ע כמו באצי': ולא יכנף עוד כו' ע"י המסך ופרסא, כ"א: ומעין מבית ה' יצא כו' - גילוי בחי' חכמה עילאה.
ועיין בע"ח שער מ"ז פ"ג הנ"ל, ובז"ה[4] בפ' פקודי (בדף רל"ד): דענין חכמה זו - היינו כי הא"ס ב"ה מלובש תוך החכמה עליונה דא"ק, וחכמה זו מתלבשת באצילות כו', ע"ש. ועד"ז ממש יהי' הגילוי בבי"ע.
וזהו שארז"ל ע"פ: כי בי"ה ה' צור עולמים - ביו"ד נברא העוה"ב בה' נברא העוה"ז - כי ה' הוא בחי' רחובות הנהר, ונהר יוצא, ולכן: ומשם יפרד כו' וזהו ענין העוה"ז.
אבל היו"ד הוא בחי' המעין, ולכן אין בו התפשטות כמו בה"א, ולכן בו נברא העוה"ב, שאזי: ומעין מבית ה' יצא.
ועמ"ש הרמ"ז פ' שלח (קנ"ט א'): מענין כי: ביה ה' צור עולמים, ברבות מבואר ע"פ: ששים המה כו' אחת היא כו', במדבר (ר"פ ד'), נשא (פ' ט') גבי: ולקח הכהן מים קדושים. (פ' י"ד) גבי: ביום עשתי עשר יום. קרח (פי"ח), מקץ (ר"פ צ'), ויגש (ר"פ צ"ד), ובשה"ש רבה):