Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4 Video part 5
ביאור על פסוק לבבתני
הנה תחלה יש לבאר ענין סובב וממלא. כי הנה נודע ענין ההשתלשלות שהוא ענין שיורד ונמשך החיות מרוחניות לגשמיות, כגון האור שנברא ביום ראשון, היינו שנמשך ויורד בו הארה מבחי' אור הרוחני ונשתלשל להיות אור גשמי.
(וכמו ע"ד: אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל - נמצא גידול העשב והפרי הגשמי הוא ממזל שלמעלה, שהוא רוחני, והמזלות מקבלים מע' שרים כו'. וכך עד"ז הוא השתלשלות וירידת ההארה בהאור הגשמי מבחי' האור הרוחני)
ולכן נברא האור ביום ראשון למע"ב, שהוא בחי' מדת החסד, והחכמה היא מקור החסד והיא בחי' אור. דכמו שפעולת האור הגשמי שעל ידו יכולים לראות הדבר משא"כ בחשך, כך הוא פעולת בחי' החכמה ברוחניות שע"י החכמה רואה ומשיג הדבר. (ועמ"ש במ"א גבי קי"ס על ענין: אראנו נפלאות כו') והסכלות הוא חושך שאינו תופס ומשיג שום דבר. וכמ"ש: והכסיל בחשך הולך, אבל החכם עיניו בראשו - שרואה את הנולד. נמצא החכמה היא בחינת אור רוחני. וכן בחינת בינה, היינו ג"כ בחי' אור, שמבין דבר מתוך דבר. וכך עד"מ בחי' חו"ב שלמעלה זהו בחי' אור, אלא שהוא רוחני, וההשתלשלות הוא שנמשך מהם הארה להיות מזה התהוות האור הגשמי.
אך בודאי זה גופא, שמהרוחני יתהוה הגשמי הוא למעלה מהשתלשלות, שהוא רק יכולת הקב"ה שהוא כל יכול.
(כי: הוא צוה ונבראו - להיות מתהווה האור גשמי מהחכמה - משא"כ מבחינת חכמה עצמה אף שהוא אור רוחני לא היה מתהוה ממנה האור גשמי. שאין ערוך ויחוס לגשמיות עם הרוחניות, אלא שזהו רק יכולת הקב"ה לבדו. ומ"מ שייך לומר שהתהוות האור הגשמי הוא מהחכמה, דהיינו שבחי' חכמה שהיא אור רוחני נשתלשל ונמשך ממנו האור הגשמי ע"י רצונו ית' הכל יכול. וז"ש: כל אשר חפץ ה' עשה - ומ"מ: בעשרה מאמרות נברא העולם. וכמ"ש במ"א בביאור לפסוק: יביאו לבוש מלכות. ובחינת רצון עליון וסוכ"ע נק' ג"כ דעת עליון כדלקמן אי"ה)
והנה לכן נברא האור ביום ראשון, כי המשכת הארה זו מבחי' חכמה לירד ולהתלבש בגשמיות - זהו ע"י מדת חסד שגורם ההמשכה, וכמ"ש: משוך חסדך. וע"י החסד מתלבשת בצירופי אותיות מאמר יהי אור, ועי"ז היא מתלבשת ממש בהאור הגשמי. שהאותיות הן המוליכים ומביאים ההמשכה מלמעלה למטה.
(ועמ"ש ע"פ: יביאו לבוש מלכות כו' וסוס אשר רכב כו' - שלכך נק' האותיות סוסים - שמוליכים האדם כו')
ועד"ז ביום ב' מאמר: יהי רקיע. וכנודע מענין ג' בחי': אור מים רקיע. אור - הוא החכמה, ומים - הוא החסד, כי: מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, בחי': משוך חסדך. ורקיע - הוא בחי' גבורה. ולכן נברא ביום ב', שהוא השתלשלות מבחי' גבורה הרוחניות בגשמיות, להיות מבדיל בין מים למים כו', ג"כ ע"ד הנ"ל באור כו'.
והנה הארה זו הנמשכת מבחינת חכמה שהוא האור הרוחני, מה שמתלבש ממש בהאור הגשמי ע"י מאמר: יהי אור - היא מעט מזעיר מעצמות האור העליון, מאחר שבחי' המשכה זו נגבלת ומתלבשת בגוף מאור הגשמי שהוא מוגבל. אבל עצמיות האור העליון לא יוכל להיות נתפס ונגבל בהאור הגשמי, ואעפ"כ מאיר הוא בבחי' מקיף עליו:
ב ומזה יובן ג"כ כללות ענין ממכ"ע וסוכ"ע. דהנה כתיב: כי אל דעות הוי' - פי', שיש ב' בחי' דעת: בחי': דעת עליון - הוא מבחינת א"ס ממש, ונק' סוכ"ע. ולכן נק': דעת עליון - פי' עליון על כל העולמות, שאינו יכול להתלבש תוך עלמין כלל. (ע' בד"ה: ראשי המטות - בפי' רצון העליון ודעת עליון שאינו יכול להתלבש כו')
ובחי': דעת תחתון - הוא בחי' ממכ"ע. כי שי"ב הן ששה מדות עליונות, שבהן ועל ידן נמשך ההמשכה מבחי' חב"ד בעשרה מאמרות, שהן האותיות המתלבשים בעולמות להוותן מאין ליש.
והנה בחינת ההמשכה והתלבשות בחינת חכמה ובינה בהמדות עליונות - היינו ע"י הדעת, כי הדעת הוא המתפשט ומתלבש במדות. והיינו בחי' דעת תחתון משא"כ חו"ב הם למעלה מהמדות כנודע.
(ולכן נק' דעת תחתון ממכ"ע. וע"כ מבואר באד"ר (דקל"ו ע"א) ע"פ: ובדעת חדרים ימלאו - שמהדעת מתפשט אלף אלפין אדרין כו', משא"כ חו"ב, שהחכמה מתפשט ונמשך רק בל"ב נתיבות ובינה בנ' שערים. אבל הדעת נמשך בריבוי מדרגות שונות, להיותו נמשך ומתפשט במדות. ועי"ז נעשה ריבוי ההתחלקות לכל חד לפום שיעורא דילי', וכמ"ש: נודע בשערים כו' - נודע דוקא שהוא מבחי' הדעת. והיינו בחי' דעת תחתון, והוא מקור ונשמה לדעת דבי"ע. וע"י ריבוא רבבות השתלשולות נמשך ונתהוה ממנו גם הדעת שבאדם. וכמו במשל השתלשלות והתהוות האור הגשמי מהאור הרוחני כדלעיל. וכל זה מבחי' ד"ת, אבל בחי' דעת עליון אינו נמשך ומתפשט במדות כלל. והוא בחי' סוכ"ע, כי הוא מבחי' כתר).
וביאור ענין: דעת עליון - היינו שהוא מהארת א"ס שאינו נגבל בשום כלי, ואינו נמשך ומתפשט במדות שאין כלי המדות יכולים להגבילו. ולכן נק': סכ"ע - שהוא בבחי' מקיף כיון שאפילו בהמדות עליונות אינו נמשך.
ויובן זה ע"ד מ"ש (איוב י"א): וירא און ולא התבונן - דהפי' שלא נתפעל לנקום, וכמ"ש: לא הביט און ביעקב - שאין הכוונה שלא הביט ולא ראה כלל, אלא כדפרש"י: שאינו מדקדק אחריהן להתבונן בהאון ועמל שלהם. וכך עד"ז הוא פי': וירא און ולא התבונן.
(ולמה הוא - דבשלמא גבי: לא הביט און ביעקב כו' - נאמר הטעם, מפני: שהוי' אלקיו עמו. ועמ"ש ע"פ: ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם. אבל גבי וירא און ולא יתבונן, דלא נז' ביעקב דוקא, ליכא למימר טעם הנ"ל. ועוד דהא כתיב: כי אתה תשלם לאיש כמעשהו.
אלא שזה מיירי בעצמות אור א"ס במקום אשר שם אין הפגם מגיע כלל, לכן אע"פ כי: וירא און - עכ"ז לא נמשך משם המשכה להתפעלות המדות דאצילות, לשלם לעושה הרע כרעתו)
והוא כמ"ש: אם צדקת מה תתן לו כו', וטהור עינים מראות ברע - שאין ראייתו הרע עושה רושם והתפעלות כלל: כי שממית בידים תתפש כו'. ומשם מקור הסליחה והרחמים: מחוק ברחמיך הרבים כו'. וזהו הנק': דעת עליון שאינו נמשך ומתפשט להתלבש במדות דאצילות, שהמדות הן בחינת התפעלות, מה שאין כן בו ית' נאמר: אני הוי' לא שניתי. והשכר והעונש נמשך מבחינת דעת המתפשט ונגבל במדות. (ועמ"ש בביאור לפסוק שחורה אני וממ"ש כאן יובן זה ביותר)
וכמו עד"מ למטה יש ג"כ מוחין דגדלות ומוחין דקטנות פי' מוחין דקטנות הוא עד"מ כמו קטן מתפעל מאד ממה שהוא נגד רצונו ומתכעס ומתקצף ובוכה אפי' מדברים קטנים רק שהם הפך רצונו אפילו בקצת ומעט שנגד רצונו וזהו מצד שהדעת אצלו בקטנות לכן יתפשט מיד במדות ולא יוכל לשלוט בעצמו שלא יתפעל.
משא"כ מוחין דגדלות, שהגדול יכול להכיל במוחו אף דבר שהוא נגד רצונו, עכ"ז לא יכעוס כלל. והוא מפני גדלות הדעת אז אין נמשך ממנו התפעלות המדות כ"כ. ויש בזה מדרגות רבות חלוקות זו למעלה מזו. וכל שהדעת רחב יותר אזי קשה לכעוס. וכמ"ש רז"ל: ארבע מדות בדעות כו' קשה לכעוס כו' הרי שזה תלוי לפי הדעת. וכן מצינו בהלל בגמ' פ"ב דשבת: והלל לא יקפיד כו'. וכנודע ג"כ מענין: אב הרחמן - כי אב פי' מקור החכמה, ושם נמשך הרחמים והסליחה, רק מבחינת החב"ד כשמתלבשים במדות משם נמשך העונש כו'.
(כמ"ש ג"כ ע"פ: באתי לגני אחותי כלה. ועמ"ש באד"ר (דקכ"ח ע"ב) והיינו דאמרי: סבא דעתוי סתים כו', שלא יתפעל משום דבר, ולכן נק' בחי' זו מוחא סתימאה משא"כ בז"א מוחי' אתפשט ונפיק כו' שנמשך הדעת תחתון ומתלבש במדות. אבל דעת עליון שרשו ממ"ס, ואפילו מבחי' אוירא שעל קרומא דחפיא על מו"ס, כמ"ש בפ' מטות בביאור ע"פ החלצו מאתכם כו': ואיתא שבבחי' אוירא יש התגלות דעת דע"י כמ"ש בספר מבוא שערים שער ג' חלק ב' פרק ג' באריכות. ונז' ג"כ בקצרה בע"ח שער א"א רפ"ד. נמצא שפיר נק' דעת עליון סוכ"ע, שהרי שרשו מלמעלה יותר אפילו מבחי' ז"ת דע"י. ועמ"ש עוד מזה בפ' וירא ע"פ ארדה נא בהג"ה).
ובלעם ששיבח א"ע: ויודע דעת עליון. עמ"ש ע"ז בלק"ת להאריז"ל פ' בלק ד"ה: ענין בלק ובלעם. אך מ"מ הדעת המתפשט ונגבל במדות, הוא מקבל חיות מהדעת העליון שהוא אור א"ס. וזהו הפי' שנק': דעת עליון ג"כ אור מקיף וסוכ"ע, שהמקיף הוא ג"כ אור המחיה, דהיינו שבחי' דעת עליון הוא אור המחיה לד"ת.
כי לפי שהדעת המפשט במדות הוא בחי' א"פ ונתפס ומתלבש בתוך הכלי המגבילו - הי' לו קצבה והפסק, שבזמן מה היה כלה ונפסק, שמאחר שהוא נתפס בתוך הכלי כו'. אלא ע"י שדעת עליון שהוא בחי' א"ס מאיר תמיד בבחי' ד"ת, עי"ז הוא מקיים אותו. כמ"ש: לך ה' הגדולה והגבורה כו' - שבחינת הגדולה והגבורה שהן ו"ק הנמשכים מהדעת תחתון - הן בבחינת לך הוי', שיש בהן הארת אור א"ס ואיהו וחיוהי וגרמוהי חד.
ועד"ז בנשמת האדם: אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי. פי': אתה נפחת' בי - הוא חלק הנשמה המתלבשת בתוך הגוף, שלא כל הנשמה מלובשת בתוך הגוף רק הארה ממנה. ועיקר הנשמה הוא בבחי' מקיף ואינ' מתלבשת בכלי הגוף. ואעפ"כ עי"ז הוא: ואתה משמרה בקרבי - שע"י המקיף תתקיים הנשמה שבפנימית, ועי"ז נשמרת בקרבי.
וכך יובן ג"כ בענין ב' בחינות דעת הנ"ל, שהד"ת הוא נשמת המדות עליונות ומתלבש בפנימיותן, והד"ע הוא בחי': ואתה משמרה כו'. וזהו: כי אל דעות הוי' - שב' בחי' דעת אלו מתאחדים יחד. שלא נדמה שהם ב' בחי' נבדלות זמ"ז, כיון שזה מתלבש במדות ועולמות, וד"ע אינו נתפס בכלי כלל - קמ"ל דמ"מ הם דבר א' ממש - שהד"ע ובחי' סוכ"ע מאיר תמיד בד"ת וממכ"ע והכל א'. (וכמש"ל גבי פסח בענין: ויוציאנו ה' אלקינו) וכמ"ש בע"ח שהמקיף מאיר בפנימי כו'.
והנה כ"ז הוא עתה, אבל לעתיד יהיה גילוי סוכ"ע, היינו שבחינת דעת עליון יאיר ויומשך בבחינת גילוי ממש, והיינו לפי שרוח הטומאה יבוער מן הארץ ובלע המות כו' - אז יהיה באפשרי לקבל גילוי זה.
(וכמובן מדברי האריז"ל במבוא שערים שם, שלעתיד יהיה הגילוי מבחינת דעת דע"י, ועי"ז תהיה: ומלאה הארץ דעה. כי לגבי בחינת סוכ"ע, אין שום התחלקות, ומעלה ומטה שוין. ועמ"ש בד"ה: וידעת היום ומה שכתוב ע"פ: שניך כעדר הרחלים כו'):
ג ועתה נבוא לענין הקרבנות (איך שבהן ועל ידן הוא המשכת והתגלות סכ"ע) והכהן דוקא מקריב, וכתיב: ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. אך זה הוא משום שצ"ל המתקת הגבורות, והיינו ע"י שהכהן איש החסד עוסק בהבערת האש, והוא להיותו בכוונת רחמים וחסד, ולכן היה בבקר דוקא בעת שהחסד מתעורר. וכמ"ש כ"ז בזהר פ' צו (דכ"ז ע"ב): וכהנא יסדר עליה אשא בבקר בבקר כו' בגין לבסמא עלמא ולבסמא דינין, וכדפי' הרמ"ז שם.
אך זהו רק ענין סידור שני גזרי עצים (ואפשר לומר שני גזרי עצים כנגד ב' בחינות מיתוק הגבורות: הא' - הוא ענין אור החסד שבכלי הגבורה, הב' - אור הגבורה שבכלי החסד, וכנז' בהרמ"ז שם. ובמ"א נת' ענין ב' בחי' אלו, שזהו ענין שם מ"ב שבפ' שמע ושם ע"ב שבפ' והיה אם שמוע כו'. ועיין בזהר בפ' בשלח דצ"ח ע"ב)
אבל ענין הקרבנות: שני כבשים בכל יום ומוספין הם כוונה וענין אחר. והוא מ"ש: את קרבני לחמי לאשי. פי': לאשי - אשים שלי הם השרפים שהם תמיד בבח' רשפי אש, והקרבנות הם לחם לאשים הללו.
ולבאר זה צריך להקדים ענין תהו ותיקון. כי הנה בבחי' התהו הי' האור גדול והכלים קטנים, שלא יוכלו להכיל את האור, ולכן נשברו ונפלו. ופי'. כי הנה האור הוא המשכת אור א"ס הנמשך בעולמות כדי להיות בחי' חכמה וחסד כו', והכלים הוא החכמה והחסד ושאר המדות שמקבלים ומגבילים את האור, והי' האור ההוא הנמשך לבחי' המדות גדול כ"כ עד שלא יכול להתהוות ממנו בחי' המדות חג"ת כו'. ולכן נשברו הכלים ונפלו בבי"ע.
והנה לאחר הבירור נתהוה מהם מלאכים, מיכאל וגבריאל, פני אריה ופני שור, שכחם רב ועצום. ומהם הוא שנמשך החיות גם לבהמות וחיות ועופות גשמיים שבעה"ז. דכמו שג' שותפין באדם כן הוא בבהמה. אלא שבאדם הקב"ה נותן בו נשמה, ובבהמה נמשך הנפש מחיות המרכבה.
כי נפש כל החיות הוא מבחי': פני אריה שבמרכבה, ונפש כל הבהמות הוא מבחי': פני שור, ונפש כל העופות הוא מבחי': פני נשר. אלא שהבהמו' וחיות ועופות גשמיי' נלקחו מבחי' השמרים שלא נבררו עדיין. וכשמקריבין חלב ודם ע"ג המזבח ומתעלים באש שלמעלה, נתעורר כן למעלה בכל המדרגות, עד שנותן כח ועוז בחיות הקדש, להיות נושאות ונשואות עם הכסא, שמתעלים מבי"ע אל מקור שרשם בעולם התהו שהאורות בו מרובים.
והיינו ע"י בחינת הכהן, כי כשם שלמטה העלאת החיות מן הבהמה הוא ע"י הכהן איש החסד, שהוא בחי' ימין מקרבת להעלותה למעלה, כן למעלה כהן הוא חסד. אך אית חסד ואית חסד. דהיינו חסד דלגאו וחסד דלבר. והנה בחי' חסד דלגאו ורב חסד - הוא בחי' כהן עליון שלמעלה מאצילות. (ע' מ"ש בפ' תצוה ע"פ: ועשית בגדי קדש, ובפע"ח שי"ב פ"ח. וע' עוד בזהר ר"פ יתרו דס"ז ע"ב: בענין אית מלך לעילא כו' ותחותיה אית כהן כו', ובפי' הרמ"ז שם) והוא המעלה את המלאכים דבי"ע בשרשם הנ"ל, והם נושאות את הכסא, וגם: דמות כמראה אדם שעל הכסא - הם מגביהים להיות העלי' מאצילות, ששם הכלים מרובים, בלמעלה מהאצילות אשר שם האורות מרובים. וזהו ענין: שרפים עומדים ממעל לו - פי' כביכול, שהם מעלים בחי' האדם שעל הכסא, כי זהו ענין המרכבה, כמו הסוס שנושא את רוכבו למקום אשר לא יוכל לילך בעצמו.
וזהו שנאמר בקרבנות: לחמי לאשי - פי' כמו שהלחם מחיה את האדם, שעם היות שמדרגת האדם הוא למעלה מן הלחם, שהוא בר שכל והלחם צומח - מ"מ הלחם ומזון מחיה אותו. והיינו לפי ששרשם נעלה ממנו. כי באדם נאמר: אחור וקדם צרתני - אחור למע"ב כו', שדצ"ח קדמו לו - לפי שהם מבחי' עולם התהו הגבוה מעולם התיקון, ולכן ירדו למטה יותר ע"י שבה"כ. לכן יש כח בבירור שנברר מהלחם באצטומכא וכבד, להיות חיות להאדם לחבר הנפש עם הגוף.
וזהו: כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם - פי': מוצא - מקור, כמו: מוצא מים - דהיינו מקור ושרש. פי הוי' שלמעלה מהאצילות כו' שישנו בהלחם כו'. וכמ"כ עד"ז נק' הקרבנות: לחמי לאשי - אשי הם השרפים שהם לאחר הבירור, דהיינו שהם בבחינת ביטול. מיכאל ביטולו באהבה וכלות הנפש, וגבריאל ביראה, זעות מחיל כסא כו'. ומ"מ הם בבחינת גבול, כי גם במלאכים יש אורות וכלים והכלים מגבילים. ולכן קדוש שהם אומרים פועל בהם כלות הנפש ד' שעות ולא יותר, ואח"כ צריך לומר עוד פעם שני קדוש לעורר האהבה והכלות הנפש והביטול כו'. ולכן בי"ב שעות היום אומרים ג"פ קדוש.
ולכן הקרבן שמקריבים הבהמה גשמיות, שהיתה תחלה קודם הבירור, שהוא למטה מטה מבחינת המלאכים שכבר נבררו, וגם הבהמה גשמיות היא בחי': לחמי לאשי - הם המלאכים השרפים ע"י שמתבררת ע"ג המזבח, דהיינו שגורם עליי' המלאכים במקורם ושרשם שמעולם התהו שלמעלה מהכלים המגבילים.
וע"ד שהלחם גשמי מחיה את האדם שהוא לפי שבשרשו גבוה יותר מהאדם, שלכן נפל למטה יותר. כן הבהמות גשמיים שנלקחו מבחינת השמרים שלא הובררו, הנה בשרשן בחי' זו נלקחה מעולם התהו, מבחי' עליונה יותר משרש חיות המרכבה עצמן, ולכן דוקא נפלו למטה יותר. וכנודע ממשל נפילת החומה שממקום גבוה יותר נופל למטה יותר. לכן כשמתבררים נעשי' בחי' לחם וחיות לבחי' אשי הם השרפים כו':
ועתה התפלה היא במקום קרבנות, כי הנפש אלקית אף שאינה צריכה תיקון - מ"מ אהבתה מוגבלת, לפי שנלקחה מבחי' גבול, כי גם עולם הבריאה שמשם נמשך בחי' נשמה - הוא בעל גבול וכ"ש רוח שנמשך מיצירה ונפש דעשי'. וא"א להנשמה להגיע לבחי' בכל מאדך בלי גבול כ"א ע"י בירור נפש הבהמית דוקא, שהוא קודם הבירור ושרשה מתהו כו'. וע"ד הנ"ל בפי': לחמי לאשי - דקרבנות כו'.
וזהו ענין: ריח ניחוח להוי' - ריח הוא העלאה ממטה למעלה, וכמשל הריח שעולה ומשיב את הנפש, והיינו בחי' ק"ש. ועי"ז אח"כ: ניחוח - חות דרגא להמשיך מלמעלה למטה להוי'. וזהו בחי' שמו"ע: ברוך אתה ה' - המשכת אור א"ס למטה. וכן התורה היא בחי' המשכת אור א"ס. וזהו: על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח - עבודה היא בחי' העלאה ותורה וגמ"ח הן בחי' המשכות:
ד והנה מבואר למעלה בפנים איך כי גדול ורב כח של העלאת וביטול הנפש בישראל מבמלאכים כו', שלא נמשך ונתגלה בחי' אדם שעל הכסא, עד שנתגלה בחינת: בכל מאדך, כי אדם הוא אותיות מאד.
והענין, כי סיבת היות ההשפעה מהמדות בבחי' גבול, אינו מפני שהספירות והמדות עצמן הם בבחינת גבול - כי זה אינו, שהע"ס הם בבחי' א"ס. רק שההשפעה מהמדות היא בבחי' גבול מחמת ההרכבה והתכללות החסד מגבורה והגבורה מחסד, לכן עם היות שבחי' חסד מצד עצמה הוא בבחי' א"ס, והיתה מתפשטת עד אין קץ. רק לפי שיש בחי' המנגדת לזה, היא בחינת גבורה המצמצמת אותה ומונעת התפשטות החסד בלי גבול כו', להיות: שאמר לעולמו די.
וז"ש ביריעות המשכן: ארבע באמה, שמנה ועשרים באמה, ולא כתיב: ארבע אמות שמנה ועשרים אמות - אלא שהיריעות מצד עצמן הם בבחינת בלי גבול, רק יש בחי' אמה המודדת ומצמצמת עד פה יהי' חסד ועד פה גבורה. שעי"ז נעשו בבחי' מדות. והוא ענין: קו המדה, וקנה המדה שביחזקאל[1]. וכמ"ש בזהר פ' פקודי (דרל"ג ע"א). וזהו שבחינת אדם היינו בחי' מאד ממש ואעפ"כ נקרא אדם.
(ועיין מ"ש בפ' יתרו בד"ה: להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה, מש"ש: וצ"ל הלא שם מ"ה כו' אך באמת הא בהא תליא כו'. ומשם יובן ג"כ ענין: אדם אותיות מאד בע"א. והוא שכדי לעשות בחי' אדם זה שיהי' בהתכללות כו', הוא ע"י המשכה מבחי' מאד ממש שבלי גבול שנמשך בבחי' אדם כו', ע"ש. והיינו ע"י בכל מאדך בק"ש כו'):
וזהו: לבבתני - שהקב"ה אומר לכנס"י שאתה עושה אותי לבחי' לב. כי הנה כל חיות וקיום ומזון של כל האיברים שבאדם והגוף בכללו - הוא תלוי ונמשך מן הלב, כי הלב הוא משכן לנפש החיונית. וכמ"ש: כי הדם הוא הנפש - שבהדם שבלב נקשרה ונתלבשה הנפש החיונית, והלב הוא המחלק החיות והדם לכל האיברים. אך מאין יהיו הדמים בלב, אינו מצד עצמו לבד - כי מצד עצמו אין בו רק רביעית דם לבד ואין בו כדי התפשטות והילוך הדם בכל האיברים, רק שמוסיפים בו תמיד דם ע"י המאכל אשר יאכל האדם, שמתעכל עד שנעשה לדם, ונוטל הכבד ריבוי הדם והפסולת, ושולח המובחר ללב.
וכך הנמשל, שע"י העלאת נה"ב בעבודה שבלב זו תפלה, שנק': לחמי לאשי - נעשה בחי' המשכת החיות בבחי' לב. דהיינו, שע"י הבירורים דבי"ע, ששרשם מעולם התהו, ניתוסף האור והחיות באדם דאצילות, ועי"ז נמשך ממנו התפשטות החיות בהעולמות. ועמ"ש מזה ע"פ: אני ישנה ולבי ער. וזהו: לבבתני - שאתה עושה אותי לבחי' לב.
והנה בלב יש ב' חללים: חלל הימיני וחלל השמאלי. חלל השמאלי - הוא משכן הדם, וחלל הימיני - הוא מלא אויר ורוח, שהוא עיקר הרוח חיים. כי הדם בעצמו לא הי' יכול להתפשט ולהלוך בכל האיברים, זולתי הרוח חיים שמוליכו. וגם עוד נוסף ברוח החיים, שממשיך אל המוח ומחבר את המוח אל הלב. שבמוח אין שם הילוך הדם, רק האויר ורוח חיים שבלב, הוא המקשר ומחבר הלב למוח, ומן המוח חוזר ושב אל הלב, כנודע.
וכך למעלה: לבבתני - היינו ב' בחי' שבלב: חלל הימיני וחלל השמאלי. והיינו שהחיות הנמשך ומתפשט מאצילות לבי"ע, להחיות נשמות ומלאכים - זהו כמו בחינת התפשטות החיות מחלל השמאלי לכל אברי הגוף. והמשכת האור והחיות מעצמות א"ס ב"ה, שאינו בגדר ספי' כלל להיות נמשך התהוות החכמה דאצי': אנת חכים כו' - היא כמו התפשטות והמשכת החיות מחלל הימיני שבלב שהוא מלא רוח, שממשיך ג"כ אל המוח, וכך הוא ההמשכה להיות בחי' חכמה כו'.
(ועיין בפי' הרמ"ז בזהר פ' אמור (דצ"ג ע"ב) ע"פ: לך אמר לבי בקשו פני כו' - שהאריך שם בענין: לב, ושאור אבא - מאיר בחלל ימיני שבלב שבו רוח החיות, ואימא - מאירה בחלל השמאלי שבו הדם כו'. ופנימית הלב הוא פנימית ע"ב ס"ג כו', וכ"כ עוד בפ' פנחס (בדף רכ"א). וא"כ עפ"ז מובן מש"כ: דהחיות שמתפשט מאצילות להחיות עולם הבריאה, זהו מבחי' חלל השמאלי שבלב, היינו כי: אימא מקננא בכורסייא. אבל אצילות הוא בחי' חכמה בכלל, שהוא בחי' חלל הימיני כו', ונק': רוח כמ"ש בע"ח שער מוחין דצלם פ"ה: שכתב בשם ספר יצירה שהחכמה נק': רוח אלקים חיים. ועמ"ש מענין רוח ע"פ: והיה מספר בני ישראל כחול הים. א"נ עפמ"ש בפ' מקץ בד"ה: נר חנוכה כו' כדי שתהא מזוזה מימין כו' - בענין אויר אור י' שהארת אור הנר הוא ע"י שיש אויר סביב האור כו', ע"ש. נמצא האור שהוא בחי' חכמה כמש"ל, מקבל מבחי' אויר שהוא בחי' כתר כו', ואויר היינו רוח. לכן ההמשכה מא"ס ב"ה להיות התהוות החכמה נק' בשם: רוח - הנמשך מחלל הימני שבלב)
וב' המשכות אלו דלבבתני - הוא ע"י ב' בחי': אחותי וכלה - שהם ב' אהבות. אחותי - היא אהבה הנמשכת מבחי' חכמה, אחותי רעיתי: תרין ריעין דלא מתפרשין כו'. והיא אהבה בנחת, ע"ד: דברי חכמים בנחת נשמעין. והוא בחי' אהבה הטבעית שהיא מבחינת חכמה כמ"ש בסש"ב. ועי"ז מעורר וממשיך המשכת החיות בנאצלים, הנקרא רוח. (וזהו: אמור לחכמה אחותי את). וכלה - היא בחי' אהבה כרשפי אש: כלתה נפשי - שהוא מבחי' בינה ליבא, ועי"ז נמשך אור א"ס בבי"ע, והיינו ע"י המדות לך ה' הגדולה כו':
ה וב' בחי' אהבות אלו, הוא ג"כ מ"ש ע"פ: באתי לגני כו' - מענין ההפרש שבין בחי' ריעים לדודים. שבחי': ריעים - הם דלא מתפרשין, שאהבתם תמידית, ולכן אין שייך רשפי אש וצמאון. וזהו בחי': מי שתורתם אומנתם כו'. ודודים - הוא שאהבתם לפרקים ועתים מזומנים, בשעה שמעורר את האהבה, כמו בשעת תפלה וכיוצא בזה. ולכן באהבה זו שייך צמאון ויסוד האש כו'. ולכן א"ש[2] שע"י בחינת אחותי מעורר וממשיך מבחי' עליונה יותר.
וע' בזהר ויקרא (דקי"ב א') ע"פ: אחותי, ובזהר פ' אמור (דף ק' ע"ב). ועמ"ש ע"פ: שיר השירים - בענין שכינתא עילאה ושכינתא תתאה, ומ"ש ע"פ: והקרבתם עולה אשה כו'.
גם אפשר, ב' אהבות אלו נמשכים מב' בחי' דעת. כי דעת עליון - מייחד ומחבר חו"ב, לכן עי"ז נמשך האהבה דבחי' אחותי שהיא מבחי' חכמה, כמ"ש בזהר ע"פ: אמור לחכמה אחותי את. ודעת תחתון - מחבר וממשיך התפשטות השכל במדות, מזה נמשך בחי' אהבה הב' דבחינת: כלתה נפשי כו'. וכן פי' הרמ"ז ברע"מ פ' שופטים (דער"ה א') ענין: קירות לבו, שהם כחות שבשני חללי הלב, הם חו"ג הנמשכים מהדעת. וכמ"ש מזה במ"א הנ"ל.
ובחי': עומקא דליבא - י"ל ששרשו מדעת עליון. וזהו ענין: אחותי. ועמ"ש: מענין אחותי ע"פ: ושבתה הארץ - ארעא אתבטלת כו'. ועמ"ש מענין: דעת עליון שבנפש, בביאור ע"פ מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כו'. ולכן ע"י ב' בחי' אלו נמשך מבחי' סוכ"ע בממכ"ע, וכמש"ל בענין: כי אל דעות כו' - שבאמת כולא חד.
והנה כ"ז הוא דעת עליון וד"ת שבנפש האלקית. אך עוד י"ל כפשוטו, כי אפילו ע"י אהבה הנמשכת מהדעת תחתון של הנה"א, מעוררים וממשיכים למעלה מבחי' דעת עליון שהוא בחי' סוכ"ע. והיינו לפי שבאדם יש ג"כ נפש הבהמית, שהיא ג"כ נפש המשכלת אלא שהיא הנמשכת אחר הגשמיות שהיא מק"נ. אבל נה"א עיקרה היא נפש המשכלת ומתבוננת תמיד ומשגת באור א"ס ב"ה ואין לה השכלה אחרת. ועמ"ש מזה בד"ה: המגביהי לשבת כו'. ולכן כל בחי' מהדעת של נפש האלקית נק' בודאי דעת עליון לגבי הדעת ושכל האנושי הנמשך מנה"ב שבאדם שהיא משכלת ומשגת גשמיות עוה"ז, וגם יכולה להשכיל ג"כ באלקות, וכי הנה"ב כלולה מטו"ר.
ואפשר שזהו ענין: עץ החיים, ועץ הדעת טוב ורע. עץ הדעת טוב ורע - הוא בחינת דעת דנה"ב, ועץ החיים - הוא דעת וחכמה דנה"א כו'. הגם שבמ"א נתבאר שגם בנה"א שייך בחי' עץ הדעת, וכמ"ש ע"פ: מקושש עצים - מ"מ אינו נק' כלל עץ הדעת טוב ורע ח"ו, וכמ"ש בפרדס בערך עץ. אבל עיקר עה"ד טו"ר ממש - היא ק"נ, שמשם נמשכה הנה"ב. וע' מזה בד"ה: ברע"מ פ' נשא והמשכילים יזהירו כו'.
והנה כשהאדם מגביר החב"ד של הנה"א על השכל שבנה"ב, שמעמיק בשכלו ומחשבתו בהתבוננות בגדולת א"ס ב"ה בק"ש ותפלה, אזי יתבטל דעת ושכל הנה"ב ויתכלל בדעת של הנה"א. ואזי גם המדות הנולדות מהשכל הגשמי לתאוות עולם הזה, יתבטלו במדות הנולדות מהדעת של נפש אלקית, לדבקה בו ית' בדביקה וחשיקה וחפיצה, בבחי' אחותי או בבחי' כלה: כלתה נפשי כו'. נמצא התפלה שהיא בירור הנה"ב גורם ביטול והעלאת דעת תחתון שבאדם בדעת עליון, שהוא בחי' בירור והתחברות עץ הדעת בעץ החיים. ולכן עי"ז מעורר וממשיך ג"כ מלמעלה המשכה מדעת עליון הסוכ"ע בדעת תחתון וממכ"ע, שנקראים ג"כ עץ החיים ועץ הדעת לפעמים.
וכה"ג איתא: דיצ"ט ויצה"ר שרשן מב' חללי הלב דז"א, כדפי' הרמ"ז פ' אמור (דצ"ג) הנ"ל. וז"ש: לא הביט און ביעקב כו', וכ"כ למה: כי ה' אלקיו עמו. דהיינו ע"י שממשיך האדם אלקות בנפשו, שהשכל ומדות של נה"ב הנק' עה"ד טו"ר, יתבטלו לגבי שכל ומדות של נפש האלקית הנק' עץ החיים, הן שהביטול בבחי': אחותי הן שהביטול בבחי': כלה, עכ"פ הכל ביטול נה"ב והתכללותה בנה"א, שהשכל ומדות דנה"ב ג"כ מסכימים לאהבה זו. לכן עי"ז מעורר מלמעלה בחי': דעת עליון - שלמעלה בא"ס ב"ה, שהוא בחי' סוכ"ע, והמדות הנמשכים ממנו הן: ורב חסד - חסד דלגאו, ועי"ז: לא הביט און ביעקב כו' - כי המעט שמלמטה מעורר הרבה למעלה. וכמ"ש בסש"ב ח"ג (ספי"ב): ולכן הקרבנות מכפרים. וזהו: לבבתני אחותי כלה:
ו לבבתני באחת מעיניך. באחד כתיב. עיניך - הם עיני העדה שתורתם אומנתם, והם בבחי' דמסתכלין ביקרא דמלכא. אך יש בהם ב' בחינות: הא' - שהם בבחי' הביטול דיחו"ת, ביטול היש שהוא יש רק שבטל ומשתחוה. והב' - בחי' יחו"ע, שאין עוד מלבדו ממש, והוא ביטול האמיתי. והן ב' בחינות: אבינו, מלכנו.
וזהו ענין: באחד ובאחת. יחו"ע - היא בחי': באחד כתיב, עולם המחשבה, שהיא עלמא דאתכסיא. ויחו"ת - באחת קרי, עולם הדבור עלמא דאתגליא. ומכל א' משני בחינות אלו גורמים בחי': לבבתני:
באחד ענק מצורניך. ענק תכשיט של אבנים טובות ומרגליות שהם דומם, ואעפ"כ מאירות ונאות להתקשט בהן. וכך מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה, בחי' אותיות הדבור, שהן בחי' דומם שתי אבנים בונות כו', ואעפ"כ נמשך בהן אור א"ס הסוכ"ע. והן בחי': ענקים לגרגרותיך, לפי שהן מאור העליון. ועמש"ל ע"פ: צוארך בחרוזים.
וכלל הפסוק, שלבבתני בין בבחי': אחותי ובבחי' כלה, שבשעת התפלה, ובין בבחינת: עיניך שהוא הביטול לכל היום בעיני העדה. ובחי': ענק - הוא בחי' אותיות התורה לבעלי עסקים שאינן יכולים להיות בביטול כל היום, ואזי אפילו פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית כו'. וזהו: באחד ענק כו' כנ"ל:
ועוי"ל בפי': לבבתני בסגנון אחר קצת. והוא ע"פ משנ"ת בד"ה: מי מנה עפר יעקב - בענין יחד לבבי - דפנימית הלב היא בחי' יחידה שלמעלה גם מחב"ד, והוא ענין רצון העליון בחי' כתר. ועד"ז נתבאר ג"כ במ"א ע"פ: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול - דאורייתא מחכמה נפקת ואורייתא מתקשראה בקב"ה, והקב"ה נק': צור לבבי. והיינו כי פנימית הלב הוא למעלה מהחכמה דלב היינו בחינת מל' ולמטה מהחכמה, כמ"ש בזהר פ' שלח (דקס"א ב'), ובפ' תרומה (דקכ"ח ב') היינו בח'י חיצוניות הלב. וגם נודע דהמל' שרשה בכתר, וזהו ענין: איה מקום כבודו, כי המל' נק' כבוד בגימ' ל"ב נתיבות חכמה, שזהו ג"כ פי' ל"ב, וזהו ענין ל"ב שמות אלקים שבמעשה בראשית. ושרשן מכבוד עילאה, ל"ב נתיבות הח"ע, כמ"ש בפרדס ערך לב.
ואיה מקום כבודו - היינו שרש ומקור המל' בכתר. וזהו בחי': אי"ה שאינו מושג כו'. וזהו ענין: מחשבה הקדומה, שעלה במחשבה שיהיה מלך על עם. וזהו ענין: מלכותך מלכות כל עולמים. ולכן נק' בחי' זו: פנימית הלב. כי לב היינו מחשבה ורצון, וע"ז נאמר: ולבי ער. וכמ"ש באדרא (דקכ"ט ע"ב) שבא"א נאמר הנה לא ינום כו'.
אך הנה עצמותו ית' הוא למעלה מעלה גם מבחי' רצון, וכמ"ש במ"א בד"ה: צאינה וראינה - שבחינת המשכת הכתר נק' למעלה ביטול רצון כו', שהוא ית' רם ונשא מרצון זה, וכמ"ש: אם צדקת מה כו'. והגורם המשכה זו - הוא ע"י אתעדל"ת בעסק התורה בבחי' ביטול רצון כו' ע"ש.
וזהו: לבבתני - שאתה הוא הגורם לי שאהיה בבחי' לב, והיינו ע"י אתעדל"ת: דאחותי כלה כו', שעי"ז נמשך אתעדל"ע, ב' בחי' לב, כתר עליון, שהוא מקור להתהוות אצי' ומל' דאצי', שיוצאת כנגד הלב דז"א, שהיא מקור להתהוות בי"ע. והיינו בחי' סכ"ע ובחי' ממכ"ע. ולכן נאמר בפסוק זה: לבבתני - ב' פעמים.
וזהו: כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. פי': לב האדם - א"א. לאדם - ז"א. והיינו ב' בחי' לב הנ"ל. כי המל' מקבלת מהלב דז"א. וע' בזהר בתרומה (דקמ"ו סע"ב), ועמ"ש ס"פ בראשית: בד"ה צאינה וראינה בענין: וביום שמחת לבו.