Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4 Video part 5
לבבתני אחותי כלה[1]. לבבתני באחת מעיניך (באחד כתיב באחת קרי) באחד ענק מצוורניך.
הנה אמרז"ל: ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. והענין הוא דכתיב: את קרבני לחמי לאשי - שהקרבנות שמקריבים חלב ודם מן הבהמה נק' בחי' לחם אצלו ית' כו', והוא פלאי.
אך הנה ארז"ל: ג' שותפין יש באדם כו'. והנה כמ"כ הוא בבהמה, רק שבאדם הקב"ה נותן בו נשמה, שנשמתו היא חלק אלוה ממעל, ובבהמה הנפש היא מבחינת: פני שור שבמרכבה. וע"י הקרבן עולה החיות של הנפש ונכלל בשרשו בחיות הקדש. והחיות נושאות את הכסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו'. וכולם מתנשאים ומתעלים ומתרוממים ע"י הקרבן בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות עד אור א"ס ב"ה ממש, כדי להיות: ריח ניחוח - לשון נחות דרגא, דהיינו להיות בחי' המשכה מלמעלה למטה, התהוות שם הוי' צמצום והתפשטות כו', ולהיות גם למטה גילוי אור א"ס ב"ה.
והיינו ע"י הכהן המקריב, שהוא איש החסד המעלה את נה"ב של הבהמה ע"ג המזבח ליכלל בשרשה בחיות הקדש שבמרכבה, ומשם היא עולה למעלה מעלה ע"י הכהן העליון הוא חסד עליון. דאית חסד ואית חסד, דאקרי: רב חסד כו' - עד שישוב החיות ליכלל באור א"ס ב"ה ממש, כדי שיהיה ריח ניחוח והמשכה כו'.
ולכן נק' הקרבנו' בשם לחם, כמו הלחם שעליו יחיה האדם עד"מ שהוא המתעכל עד שישוב לדם ובשר ממש ועי"ז ממשיך חיות הנפש בגוף. ככה הוא החיות העולה מן הקרבן עולה ונכלל באור א"ס ב"ה ממש, ועי"ז פועל ישועות להמשיך חיות ואור א"ס ב"ה למטה.
והנה אמרז"ל: תפלות כנגד קרבנות תקנום. והענין הוא, שגם באדם יש נה"ב ששרשה מבחי' חיות הקדש שבמרכבה, וירדה ונתלבשה בגוף הגשמי. וצריך להעלותה לשרשה ומשם למעלה מעלה כו'. והעלאה זו היא בק"ש וברכותי', ע"י התבוננות ביוצר אור, איך שהוא ית' אחד ממש, ואין עוד מלבדו, דכולא קמי' כלא חשיבי, ואין ערוך אליו ית' אפי' כערך טפה מן הים אוקיינוס כו'.
ואי לזאת תכלה הנפש בתשוקה וצמאון לדבקה באור א"ס ב"ה ממש עד שתצא הנפש מנרתקה היא מאסר הגוף. כמ"ש: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ.
ופי': חפצתי הוא, שיש בחי' רצון ובחי' חפץ. וההפרש שביניהם, כי רצון נק' אפילו מה שעושה בע"כ, רק שהרצון מסכים לכך בהסכמה בעלמא. ואפילו: אם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני - נק' בשם רצון. משא"כ חפץ שהוא חפץ בפנימי' נקודת לבו ששם משכן התענוג, שמתענג בדבר ההוא אשר יחפוץ לו, וע"כ כל חפצו וכל ישעו ומגמת פניו ישים בדבר הזה, כי כך הוא חפץ ומתאוה, ובכך הוא נרצה לו התענוג.
וזהו: ועמך לא חפצתי בארץ - שאין לי שום חפץ ותענוג בעניני עוה"ז, רק בבחי' רצון בע"כ, כי בע"כ אתה חי, ואין לי חפץ אלא עמך, כי עמך מקור חיים ומקור התענוגי', ושם כל חפצו וכל ישעו להתענג על ה'.
(וע' מענין חפץ ורצון בד"ה: אני ישנה, ובד"ה: ואהי' אצלו אמון, ובד"ה: זכור את אשר עשה לך עמלק. וי"ל שבחי' זו זהו ענין הקטרת האימורין שבקרבנות, כי החלב נמשך מהתענוג. וע' לקמן בד"ה: להבין ענין תפלה. וע' בשה"ש ע"פ: לסוסתי):
ב והנה נודע שיש ב' בחי' בהמשכת אור א"ס ב"ה לכל העולמות והנבראים: בחי' ממכ"ע ובחי' סוכ"ע. ממכ"ע - היינו דרך התלבשות והשתלשלות המדרגות מעילה לעלול בי"ס ואח"כ לנשמות ומלאכים שהמה רוחניים, ואח"כ בגשמיים כו' - שהחיות נמשך לכל עולם לפי מה שהוא, ומזה נמשך ריבוי התחלקות מדרגות עד אין קץ, ועולמות עד אין מספר, בבחי' רבות ומשונות זו מזו כו'.
אבל בחי' סוכ"ע - היינו שהוא ג"כ חיות ואור א"ס ב"ה המחיה את העולמות והנבראים, אמנם אין החיות נמשך בדרך התלבשות והשתלשלות המדרגות, רק בבחי' סובב ומקיף מלמעלה. ונק': אור מקיף - פי' שהוא אור וחיות אלא שבא בבחי' מקיף, ומקיף את כולם בהשוואה א' עליונים ותחתונים בלי התחלקות המדרגות. כי אני ה' לא שניתי כתיב, שוה ומשוה קטן וגדול, ורוחניות וגשמיות שוין לפניו, וכחשכה כאורה. ומזה נמשך משארז"ל: אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך - כי מבחי' סוכ"ע אפי' ההדיוט יכול להמשיך כו'.
והנה בחי' סוכ"ע עכשיו הוא בחי' העלם, שאינה באה לידי גילוי אלא לימוה"מ, כי אז: עין בעין כו'. רק שעכשיו הוא בבחי': היום לעשותן - להמשיך גילוי זה שלעתיד כנודע. והיינו ע"י בחי' ביטול רצון שבק"ש באחד. בשומו ללבו איך שהוא א' ואין עוד מלבדו כנ"ל, שעי"ז תכלה נפשו לדבקה בו ית' באור א"ס ב"ה ממש, ולא יהי' לו רצון אחר כלל. ואז עולה ונכלל החיות באור א"ס ב"ה הסוכ"ע שהוא למעלה מבחי' התלבשות בגדר עלמין בדרך השתלשלות. ומשם נמשך חיות ואור א"ס ב"ה בתפלת י"ח, בבחי': ברוך אתה - להיות ברוך ונמשך אור א"ס ב"ה כו'.
והנה ביאור מלת: ברוך - יש בו ב' פירושים. הא' - פי' כמו: והמלך שלמה ברוך - שפי' ל' נפעל שמקבל הברכה שנמשך עליו ממקום עליון יותר. והב' - כמו רחום וחנון כו' שאינו לשון נפעל אלא לשון מקור שהוא מקור הרחמים. וכך הוא ענין: ברוך אתה - שבתפלה יש בו ב' פירושים ושניהם אמת.
שע"י אתעדל"ת התכללות החיות באור א"ס ב"ה, נמשך ברכה ממקור הברכות הוא אור א"ס ב"ה הסוכ"ע כו' ממש, בבחי': את"ה - הן הם בחי' אותיות שמאלף ועד תי"ו, וה' מוצאות הפה, והוא ענין המשכת בחי' סובב לבחי' ממלא שיהי' גם בבחי' ממלא בחי' גילוי סוכ"ע.
וזהו ענין: יציאת מצרים - כי בחי' ממכ"ע נק' מצרים, שהוא בחי' השתלשלות המדרגות ברבוי התחלקות שונות, והרי לכל מדרגה יש לה גבול ומיצר. אבל המשכות גילוי בחי' סוכ"ע, נק': יצ"מ - שהוא השראת אור א"ס ב"ה ממש, שכשמו כן הוא אין לו סוף. ובהמשיך האדם על נפשו גילוי בחי' זו הרי הוא כאלו יוצא ממצרים בחי' מיצר כו'.
וזהו ענין כפל ב' פעמים: אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו', וחזר ואמר: אני ה' אלקיכם. פי': הוי' אלקיכם - הוא גילוי בחי' סוכ"ע עד שנעשה בחי' הוי' לבחי' אלקי' כו', וכמ"ש במ"א. ויש בזה ב' בחי': סוכ"ע, ובחי' המשכת גילוי בבחי' ממכ"ע. ולזה כפל ג"כ: הוי' אלקינו ה' אחד. הוי' אלקינו - הוא בחי' סוכ"ע בעצמו.
(והיינו ענין יחוד דאו"א, שהמשכה זו מגילוי זה נק' בחינת: סוכ"ע - קודם שנמשך עדיין בבחי' ממכ"ע. כי או"א נק' ג"כ: הנסתרות להוי' אלקינו - עלמא דאתכסיא. וגם החכמה היא למעלה מהשכל המושג ומובן כו'. וכמ"ש במ"א בפי' וענין: מוחין דאבא. והבינה היא ג"כ בחי' מקיף וגם כלולה ומיוחדת עם החכמה כו'. והמשכת סוכ"ע כשבא בגילוי בממכ"ע זהו הנקרא: יחוד זו"נ.
וב' המשכות אלו זהו ג"כ ב' הפירושים שבמלת ברוך. וזהו פי': הקדוש ב"ה. קדוש - היינו סוכ"ע ממש, ברוך הוא - היינו מקור כל ברכה, והוא ההמשכה מכתר בחו"ב, עלמא דאתכסיא. וגם ברוך הוא שנמשך בבחי' ממכ"ע בבחי': אתה כו'. ועמ"ש מזה בד"ה: אם בהרת קדמה כו'.
ואפשר לומר שב' המשכות אלו זהו ענין: דעת עליון ודעת תחתון המבואר לקמן בהביאור. כי דעת עליון מחבר חו"ב, ודעת תחתון ממשיך מחו"ב במדות כו'. ועמ"ש בביאור ע"פ: כה תברכו את בנ"י, מענין ב' בחי' דעת כו', ובד"ה: החלצו מאתכם)
והוי' אחד - הוא כשבא לגילוי בבחי' ממכ"ע. והיינו בחי' יחו"ע. כי: בשכמל"ו[2] הוא בחי' יחו"ת כנודע.
וזהו ענין: תפלות כנגד קרבנות תקנום - שכמו שהקרבנות נק' לחם, כך נאמר על ק"ש: אכלתי יערי עם דבשי - שנעשה בחי' אכילה כביכול למעלה, דהיינו בחי' ביטול והתכללות הנפש באור א"ס ב"ה הסוכ"ע, להמשיך חיות וגילוי אוא"ס ב"ה בבחי' ממכ"ע:
ג אך הנה ארז"ל: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה כו'. והנה העבודה הוא הקרבנות וכנגדן התפלה כו'. אמנם ביאור ענין התורה - הנה כתיב: זאת התורה אדם - שהוא בחי' אדם, שעל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו'. דהיינו בחינת רמ"ח אברין רמ"ח מצות עשה כו'. פי', כמו שהאברים הם כלים ומשכן להמשכת החיות הנמשך מן הנפש המתפשט ומתחלק לכל אבר לפי מזגו ותכונתו, כך המצות הם בחי' כלים ומשכן להשראת אור א"ס ב"ה הסוכ"ע השורה ומתלבש ממש בתוכן, בבחי' התחלקות ההמשכה כל מצוה ומצוה לפי מדרגתה.
וכל ההמשכות הן מבחי' סוכ"ע, שהוא ענין ביטול באור א"ס ב"ה. שכל עניני התורה ומצות שהן מלובשים בענינים גשמיים: זרעים מועד כו', תרומות, ומעשרות, קרבנות כו', בדברים שתחת קליפת נוגה כו' - הוא כדי להמשיך בהן אור א"ס ב"ה, כדי שיהיה היש מקליפת נוגה בטל ונכלל באור ה' וקדושתו. והמל"ת הן להפריד הרע כו'.
ולכן נקרא התורה בשם לחם, כמ"ש: לכו לחמו בלחמי כו' - כמו שהלחם שעליו יחיה האדם. כי הגם שעיקר החיות אינו אלא מהנפש החיוני', והלחם הוא רק הגורם הקיום שלא יסתלק הנפש מן הגוף, והוא רק מחבר ממש חיות הנפש אל הגוף: כי לחם לבב אנוש יסעד - מ"מ המשכת החיות של הנפש והתקשרותה בגוף, הוא מחמת גרם הלחם, כי הלחם הוא הגורם והממשיך חיות. משא"כ שאר מיני מאכלים ומשקים - הם מיני תענוג, אבל עיקר הממשיך חיות הוא הלחם.
וכך התומ"צ המה הגורמים המשכת אור א"ס ב"ה הסוכ"ע: דלאו מכל אינון מדות כלל, ונקרא: רבון עלמין - למעלה מבחי' עלמין להתלבש בבחי' עלמין להיות: אנת הוא חכים כו', וע"י התורה נמשך ומתלבש אור א"ס ב"ה בחכמה והמצות. כללותן הוא בחי' צדקה וחסד, נמשך ונתלבש אור א"ס בחסד. כנודע מענין: עולם חסד יבנה - שהחסד צ"ל נבנה כו'. וכמ"ש במ"א בשה"ש בד"ה: לסוסתי - שכדי להיות התלבשות אור א"ס במדות: לך ה' הגדולה והגבורה כו' - באתעדל"ת תליא מלתא אשר קדשנו במצותיו כו'.
וזהו: את קרבני לחמי לאשי - שבחי' לחם הוא בחי' ביטול היש לאין, להמשיך בחי' גילוי אור א"ס ב"ה למטה נעשה ע"י הקרבן: אשה ריח ניחוח להוי'. וע"י התפלה שכנגד קרבנות: אכלתי יערי עם דבשי כו'.
(ועמ"ש בפי': את קרבני לחמי בד"ה: צו את בנ"י את קרבני כו' - איך שמרומז בזה ההמשכה שע"י עסק התורה, וההעלאה שע"י הקרבן כו', ע"ש).
אך בחינת: לחמי - צ"ל: לאשי, בחינת רשפי אש והתלהבות הנפש שבק"ש, בהעלותו את נה"ב ליכלל באור א"ס ב"ה, וכל בחינת רשפי אש הוא מצד העלאת נה"ב והתהפכותה כו', שעולה כשלהבת בחי' שרפים כו'. והחיות נושאות את הכסא וזעות מחיל כסא. כדאיתא בתדב"א: שהמלאך אינו אומר רק ג"פ קדוש כל היום, מפני שכשאומר פעם א' קדוש - מתבטל במציאות, ואין נפשו חוזרת אליו עד ד' שעות, וכן בפעם הב'. ונמצא שג"פ קדוש אומר ביב"ש[3] היום.
אך גדול ורב כח של העלאת וביטול הנפש מישראל מבמלאכים. כי החיות נושאות את הכסא, ועל הכסא כמראה אדם מלמעלה, ולא נמשך ומתלבש בחי' אדם שעל הכסא, עד שנתגלה בחי': בכל מאדך. (עיין פ' וישב בד"ה: כה אמר כו', בענין פי': ונתתי לך מהלכים בין העומדים) כי אד"ם הוא אותיות מא"ד, והיינו בחינת: בכל מאדך - לכל חד וחד כפום דרגא דיליה. כמו שהוא עצמו למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת, ונק': מאד שלו - לכל נפש לפי מדרגתו ממשיך חיות מבחי' אדם שעל הכסא. אדם - היינו בחינת א' דם: הדם הוא הנפש. וחיות הנמשך מבחי' אדם, דהיינו מבחי' סובב לבחי' ממלא. ועמ"ש מענין אלף על פסוק ויקרא אל משה כו'.
אך כל זה הוא ע"י הכהן המקריב את הקרבן כו'. והיינו בחי' אהרן: ונחנו מ"ה - שהוא בחי' משה ואהרן כו', בחי' ביטול באוא"ס ב"ה, בחי' יחו"ע ובחי' יחו"ת וכו', שבזה נמשך אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה, ג"כ בבחי': אנת הוא חכים, ובבחי': לך ה' הגדולה והגבורה. ונמשך מזה בחינת התהפכות נה"ב וכחותיה, לקיים: ואהבת בכל לבבך - בב' יצריך. דהיינו להיות לו ב' בחי' לבבות: הא' - לאהבה ולכלות נפשו אליו לדבקה בו. והב' - להכניע את היצה"ר לאכפיא לסט"א ולאהפכא כו'. (ועיין בזהר פרשה תרומה דקס"ב סע"ב).
והן הם בחינת: חדוה תקיעא בליבאי מסט' דא, ובכי' תקיעא בליבאי מסטרא דא. בכי' - היא המרירות על נפשו שירדה ממעלתה ומדרגתה: ישראל עלו במחשבה - ונתלבשה בגוף הגשמי שהוא רחוק מאד מאור א"ס ב"ה, ומסך מבדיל להיות נראה ליש ודבר נפרד בפ"ע. וחדוה מסטרא דא - שהרי גם למטה בדברים גשמיים נמשך ומתלבש אור אין סוף ב"ה בתומ"צ המלובשים בענינים גשמיים, תרומות צדקה כו'. ואי לזאת יגיל וישמח מאד בה' השוכן בתוך תורתו ומצותיו.
וזהו: ישמח ישראל בעושיו - לשון רבים הם המצות שנמשכו בענינים גשמיים שהן בבחינת רה"ר טורי דפרודא כו':
ד וזהו: לבבתני - שהקב"ה אומר לכנס"י: לבבתני. כלומר שאתה הוא הגורם לי שאהי' בבחי': לב. והענין, כי הלב הוא משכן הדם הוא הנפש וחיות של כל הגוף, כי המאכל מתעכל ונעשה דם ונוטל הכבד ריבוי הדם ושולח המובחר ללב ולבא פליג לכל שייפין. וכך הוא למעלה כבי', שע"י בחי': לחם ואכלתי יערי עם דבשי - נעשה הקב"ה בבחי' לב, להמשיך חיות ואור א"ס ב"ה הסוכ"ע לממכ"ע.
ולבבתני: ב' בחי' לבבות, הם ב' בחי' המשכות החיות: בחי': אנת הוא חכים, ובחי': לך ה' הגדולה והגבורה כו'. (ועמ"ש ע"פ שיר השירים בענין ב' בחי' חתן כו'. וב' המשכות אלו זהו ענין איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי. ע' בע"ח שמ"א פ"ז). הנמשך ע"י התומ"צ שהם בחי' לחם, כי באתעדל"ת אתעדל"ע. ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, וכתיב: אשר יעשה אותם האדם כו' - שהאדם הוא העושה התומ"צ בבחי' לחם, ע"י ביטול היש כו'. ועל ההיפך הוא אומר: אשר לא יקים כו'[4]. ובהם וע"י נמשך חיות ואור א"ס ב"ה והמשכות בחי' לב. והן ב' בחי' המשכות, שהן חו"ג מים ואש, בב' משכנות שבלב: חלל הימני וחלל השמאלי כו'. (ועיין בפי' הרמ"ז בזהר פ' אמור דצ"ג ע"ב ע"פ: לך אמר לבי)
אך הגורם להמשכה זאת, ביאר הכתוב: אחותי כלה. היינו ב' בחי': בחי' אחותי, ובחי' כלה. אחותי - מלשון איחוי אלכסנדרי' שהיא האחוה והאהבה הקבועה תמיד בנפש בתולדתו, רק שהיא מוסתרת וצריך עדיין לגלותה מההעלם כו'. ובחי' כלה - הוא בחי' כלתה נפשי שהוא בחינת רשפי אש האהבה מחמת התבוננות בינה לבא כו'. והן הן בחי': מחשבה ודבור, עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגליא. כי בחי' האהבה המסותרת הטבעית - היא מבחי' עלמא דאתכסיא, והוא בחי' תרין ריעין כו', ובחי' כלה - הוא בחי' עלמא דאתגליא.
(ועיין בזהר באדר"ז (דר"צ ע"ב). וי"ל דב' בחי' אלו זהו ג"כ בחי' שכינתא עילאה ושכינתא תתאה המבואר בד"ה: שיר השירים, ע"ש. ועמ"ש בפ' בהר בד"ה: כי תבאו אל הארץ בענין: פתחי לי אחותי):
לבבתני באחד מעיניך. באחד כתיב באחת קרי. הענין הוא, כי עיניך הם עיני העדה חכמים כו'. ובחי' חכמה הוא בחינת אסתכלותא ביקרא דמלכא, וכענין: עיניך יונים. כמו זוג יונים שמסתכלים זה בזה תמיד ונהנין ומתענגין בראייתן והסתכלותן כו'. וכך דרך העבודה של בחי' חכמים ועיני העדה ההולכים לפני האלקים, מסתכלים ביקרא דמלכא תמיד, ורואין יקר תפארת גדולתו של יוצר בראשית, להיות תמיד בבחי' ביטול כו'.
ויש בזה ב' בחי': הא' - מחמת יחודא עילאה, איך שהוא ית' אחד ממש וכולא קמי' כלא חשיב. ואי לזאת הוא תמיד בבחי' ביטול באור א"ס ב"ה ממש בבחי' אין כו'. והב' - מחמת יחו"ת בשכמל"ו איך שהוא ית' מלך העולם, וכל חיות העולם שנראה ליש מורגש - אינו אלא בבחי' מלך: ומלכותו מלכות כל עולמים כו'. והוא ענין בחי' ביטול היש לאין, דהיינו שהוא יש ואעפ"כ מתבטל כו'. וזהו תכלית התהוות יש מאין, כדי שיהי' היש בטל כו'.
וב' בחי' הללו הן מ"ש באחד וקרי באחת. כי באחד הוא ענין: יחו"ע - כי שם הביטול הוא בבחי' אחד ממש: איהו וחיוהי חד כו'. (וזהו: אחד היה אברהם. ועמ"ש במ"א בענין: עיני האדם לא תשבענה בד"ה: אני ישנה). באחת - הוא בחי' יחו"ת שיהיה בבחי' יש ושיהיה היש בטל כו'. אחת לשון נקבה בחי' נוק' המקבל מאחד כו'.
ועיקר המכוון בפסוק זה, שע"י בחי': עיניך - הוא בחי' אסתכלותא ביקרא דמלכא, בין בבחי' אחד היינו בחי' יחו"ע, בין בבחי' אחת הוא יחו"ת - נעשה: לבבתני המשכת בחי' לב. להיות המשכת חיות אור א"ס ב"ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין:
ה באחד ענק מצורניך. הנה ענק הוא תכשיט של אבנים טובות ומרגליות הנקובים ותלוים בחוט על הצואר, שאבנים טובות ומרגליות הן מדומם אלא שהן טובות ומאירות ונאה להתקשט בהם.
וכך עד"מ הן אותיות התורה, שנק': אבנים, כמ"ש בס"י: ב' אבנים בונות כו', והן מאירים מאור א"ס הנמשך בהן מבחי' סוכ"ע, שהוא למעלה מעלה מגדר עלמין, שנמשך דוקא למטה מאד: נעוץ תחלתן בסופן - דוקא. והם נקובים וחלולים שנמשך בהם חוט והמשכה בחי': הקול קול יעקב. קול - היינו המשכה, ונק': צוארך בחרוזים. חרוז ממקרא למשנה כו'. ועמ"ש מזה סד"ה: נאו לחייך בתורים.
ולכן נק' בחי' ענק ותכשיט שמתקשט ומתענג בו. מחמת שאור א"ס ב"ה הסוכ"ע שהוא רם ונשא שוכן בהן. ובאחד - היינו אפילו פרק א' והלכה אחת נעשה בחי': לבבתני - הוא בחי' גילוי המשכת החיות כנ"ל. וכמארז"ל אפילו פרק אחד שחרית ופרק א' ערבית כו'. ובזה יובן הלשון: ופרק אחד ערבית כו' - דהל"ל ופרק שני. אלא ר"ל פרק אחד דפרק הזה שלומד, יהי' נמשך בחי' אחד, הוא אור א"ס ב"ה ממש.
וזשארז"ל: כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנאמר הליכות עולם לו. א"ת הליכות אלא הלכות - שההלכות הן הליכה והמשכה מאור א"ס ב"ה הסוכ"ע מעולם ועד עולם. וזהו: הליכות עולם לו - שהן הליכות שלו בעולם. לכן אמרו: מובטח לו שהוא בן עוה"ב - כלומר שהוא נולד ונמשך מבחי' עוה"ב עלמא דאתכסיא כו': כי שם חביון עוזו, מבחי' סוכ"ע.
אלא שעכשיו בזה הזמן הוא בהעלם ובחי' זריעה: אור זרוע לצדיק. אבל לע"ל מצמיח ישועות. ולכן אמרו: עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש - שיהי' גילוי אור א"ס ב"ה למטה דוקא. ואז יקויים הפסוק: כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה כו' - שלא יהיה השמים והארץ גשמיים המעלימים ומסתירים אור ה', הוא אור א"ס ב"ה הסוכ"ע וקדושתו, רק: שמים חדשים כו' - להיות בחי' אור א"ס ב"ה הסובב כל עלמין בבחינת גילוי למטה:
קיצור. ישראל מפרנסין, וכמ"ש: את קרבני לחמי. והיינו שע"י הקרבן עולה נפש הבהמה לשרשה פני שור, ועי"ז והחיות נושאות כו', ונעשה העלאה עד רום המעלות עד שעי"ז אח"כ: ניחוח להוי' - פי' נחות דרגא והמשכה, וזהו ענין הלחם.
ועכשיו תפלה במקום קרבנות, העלאת נה"ב ע"י התבוננות בק"ש וברכותיה אמוי"צ כו' וחביב ונחמד כו', ע"ד ועמך לא חפצתי.
ופי' ניחוח להוי' כי יש ב' בחי': סוכ"ע וממכ"ע, והיום לעשותם להמשיך מסוכ"ע להיות לע"ל: עין בעין כו'. והיינו ע"י ההעלאה וביטול רצון, שעולה החיות בסוכ"ע ואח"כ ההמשכה.
ויש בזה ב' בחי' ב' שמות: הוי' שבפסוק ראשון דק"ש, בחי' סוכ"ע, וההמשכה שמסכ"ע בממכ"ע, וזהו ניחוח: להוי'. והיינו בא"י שבשמו"ע המשכה ממקור הברכות, שהוא ברוך בעצם, לבחי': אתה: את קרבני וזהו אכלתי יערי כו'.
אך ארז"ל: על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח (ע' סד"ה: אני דפ' ציצית) ועבודה נת' שהוא הקרבנות. אך תורה כתיב: זאת התורה אדם - כי רמ"ח מ"ע רמ"ח איברים המשכות מסוכ"ע בבחי': כמראה אדם.
(ע' בד"ה: זכור ושמור בדבור אחד - שממשיך מבחי' כי לא אדם בבחי' אדם. א"נ עפמ"ש במק"מ משפטים (קכ"ב א'): אדם הוא א"א כמראה אדם ז"א)
ונק' לכך לחם.
(ועמ"ש סוף ביאור ע"פ: ואהיה אצלו אמון בענין: ממושבותיכם תביאו לחם כו' ע"ש. והא דלעיל נת' שהקרבנות נק' לחם י"ל הקרבנות יסוד האש הקרבן עצמו והתורה ג"כ לחם בחי' נסכים סולת ושמן כו' - סולת דעת מחבר כו' המשכת אור א"ס בחכמה וחסד כו', אך הלחם צ"ל לחמי לאשי. רשפי אש. מאדך מאד אותיות אדם א' דם, וכ"ז ע"י הכהן אהרן: ונחנו מה. בכל לבבך בכיי' וחדוה (ניסוך היין לשיתין כמ"ש בפ' שלח: גבי נסכים):