Video part 1 Video part 2 Video part 3
באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים[1].
(רבות נשא פרשה י"ג קרוב לר"פ, ס"פ ואתחנן, ובשה"ש רבה ע"פ זה, ובפסוק: מה יפו דודיך)
פי': באתי לגני - היינו גילוי אלהות שבג"ע התחתון בחצות לילה, שאז הקב"ה משתעשע בנשמות הצדיקים. שאחר שזוכר על החורבן ומקרקר כו'[2] - תהי' זאת נחמתו ושעשועו, בנשמות הצדיקים ע"י עסק תורתם, כמ"ש: היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני[3].
והנה ביאור ענין זה, להבין מהו ענין השעשוע והנחמה של הקב"ה בעסק התורה, הלא הכל היה כבר גלוי וידוע לפניו ית'. וגם להבין למה בחצות הלילה דוקא ואחר שזוכר את החורבן.
הנה כתיב: ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה - שעיקר תכלית בריאת האדם, לעבוד את הג"ע, דהיינו להמשיך גילוי אלהותו ית'. ועמ"ש מזה בד"ה: כי כאשר השמים החדשים.
והנה ארז"ל: גלו לבבל שכינה עמהם - שכינה הוא בחי' עלמא דאתגליא, דהיינו גילוי אלהותו ית' להוות עולמות עליונים ותחתונים. הגם שגם בגלות עולם כמנהגו נוהג, ועוד כל ימי הארץ זרע וקציר כו' - וכמאמר: המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.
אך ההפרש הוא בבחי' גילוי והעלם. שבזמן שאין ביהמ"ק קיים עלמא דאתגלייא היא בבחי' העלם והסתר פנים. וכמ"ש: ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. פי': ביום ההוא - בבחי' עלמא דאתכסייא, שהחשך יכס' ארץ.
והנה כמו שנראה בחוש בסדר והנהגת העולם בחושך ואור של עוה"ז, שבעתות ערב מתחיל להאפיל ולהחשיך ומחשיך ובא עד חצות לילה, ומחצות ואילך מאיר ובא מעט מעט.
כך הענין בגלות השכינה. שזמן ירידתה ונפילתה הוא עד חצות, שאז נאמר: ותפול לפני רגליו[4]. ומחצות ואילך הוא מתרוממת מעט מעט, שמתעלית ע"י אנשי מעשה הקמים בחצות לעסוק בתורה. ובשחר יש לה קימה מעלייתא, ע"י התורה ועבודת התפלה והמצות של כללות נשמות ישראל.
ולהבין מהו ענין הגילוי וההעלם. הנה: מבשרי אחזה - שכמו שיש אצל האדם שכל ומדות ומחשבה כו'. כך עד"מ, הגם שנאמר: כי לא מחשבותי מחשבותיכם - הרי נאמר: מאד עמקו מחשבותיך. מאד עמקו - שהם בחי' עלמא דאתכסיא ואינם נראים ונגלים בהנהגת עולמות, רק הנהגתם הוא ע"פ מדותיו ית'. וראשיתן הוא החסד, כמ"ש: עולם חסד יבנה. והם כל מאמרות שבהן נברא העולם: יהי אור כו'. וששת ימי בראשית - יום ראשון חסד כו'.
וכל ימות עולם הם רק ששת ימים אלו, כי שבת זמן עליות העולמות למקורם, ואח"כ חוזרים ומתחדשים ימות החול: יום ראשון כו'. וא"כ הרי ששת ימים השניים הם עצמן ששת ימים הראשונים שנתחדשו.
ועיקר עבודת האדם שיהיה בבחינת: מחשבותיך שעמקו מאד - להיותן בבחי' גילוי. וע"ז נאמר: ממעמקים קראתיך הוי'. וכדפי' בפ' בשלח (דס"ג ע"ב), ובפ' ואתחנן (דרס"ה ע"ב). וע' בפ' ויחי (דרכ"א ע"א), ובפ' אחרי (דף ע'). ועיין ברבות פ' ויקרא (ספ"ג): מים עמוקים כו' ממעמקים כו'.
ופי': ממעמקים - מבחי' ההעלם שהוא בחינת: עמקו מחשבותיך - עלמא דאתכסיא: קראתיך - כאדם הקורא לחבירו שיצא מביתו לחוץ להיות בבחינת גילוי.
כי הנה איתא בתיקוני זהר: לאו דאית לך צדק ידיעא כו' אלא לאנהגא בהון עלמין כו' כפום עובדיהון דבני נשא - פי' שהנהגות והמשכות המדות להיות בהן הנהגת העולמות בעובדיהון דבני נשא תליא, שהמעשה אשר יעשה האדם למטה, באתעדל"ת - אתעדל"ע. שע"י צדקה וחסד שעושים למטה - מעוררים למעלה להיות אור א"ס ב"ה שורה ומתגלה ומתלבש במדת החסד. וכן עד"ז בכל המדות.(ועמ"ש בד"ה: לסוסתי)
אך אין אור א"ס שורה ומתגלה אלא בבחינת חכמה, דכתיב: בראשית ברא אלהים - ות"י בחוכמתא, שהחכמה הוא החיות וקיום המדות. והנה כתיב: כולם בחכמה עשית - שבחי' חכמה מלובשת בכל המדות.
אך מ"מ אינו דומה החכמה שמלובשת תוך המדות ואינה נראית ונגלית בהם, לבחי' גילוי החכמה עצמה, שהיא למעלה מעלה במדרגה מן המדות, וגילוי המדות נמשכין ממנה, שהחכמה תחיה כו'. (ועמ"ש בד"ה: והיה מדי חדש גבי: וביום החדש יפתח)
ולכן כדי להמשיך אור א"ס ב"ה למטה, צ"ל ע"י התורה, שהיא בחי' חכמתו ורצונו ית'. והיא היא שעשוע של הקב"ה, כמ"ש: ואהיה שעשועים כו'. וזהו בחי' גילוי אור א"ס ב"ה. ונקרא בחינה זו בשם: אב - שהוא שורש ומקור כל ההשתלשלות. וע"ז אנו מתפללים: סלח לנו אבינו - שהוא אב הרחמים והסליחות, לפי ששם אינו מגיע פגם החטא ועון, וכמ"ש: אם צדקת כו'.
(עמ"ש בד"ה: צאינה וראינה, בפי': שאו ידיכם קדש וברכו את ה', ועמ"ש בד"ה: להבין מ"ש בהגדה מצה זו כו' - מענין מוחין דאבא, ועיין בזהר הרקיע פ' ויקרא בדף ז' ע"ב בד"ה: כשמן הטוב)
משא"כ כשאינם נראים ונגלים רק מדותיו ית' שמנהיג בהן את העולם, ה"ז בחי' העלם. ולכן כתיב בכל ששת ימי בראשית: ויאמר אלהים - שהוא מדת הצמצום. רק בשבת שהוא התגלות בחי' חכמה כתיב: ויכל אלהים - פי', שכלתה בחי' ומדרגת אלהים, שנעשה קץ ותכלה למדרגה זו. רק אח"ז כתיב: אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים כו' - ששתף מדת ה' כו'.
וזהו ענין שבחצות לילה הקב"ה משתעשע בנשמות הצדיקים ע"י עסק תורתם - דהיינו אחר שזוכר את החורבן, שהיא נפילת וירידת בחי' עלמא דאתגליא בגלות והסתר פנים - תהיה זאת נחמתו להיות גילוי בחי' השעשועים שלמעלה, שהם מבחי' חכמה עילאה. והיינו ע"י עסק התורה להיות המשכת אור א"ס ב"ה בחכמה ולהתלבש במדות כו'. ועי"ז מתחיל עליית בחי' עלמא דאתגלייא מההסתר כו' כמבואר למעלה:
ב אך הכח הזה לישראל להיות בהם וע"י המשכת אור א"ס ב"ה בחכמה, כי הרי הוא ית' למעלה מעלה מבחי' חכמה, וכולם בחכמה עשית - שהיא עשייה גשמיות. הנה ע"ז נאמר: אריתי מורי עם בשמי כו' - כי הנה מור ובושם הם מיני ריח, והנה אנו רואים שהריח מחזק המוח ומשיב את הנפש.
וריח זה של המור, נעשה מדם חיה טמאה שנקרש. כך הנה ע"י בחי' לאכפיא סט"א בסור מרע בתכלית, דהיינו בשמירת כל ל"ת בפרטן ודקדוקן מד"ס, שלא לעבור על אחת מהנה, ולכוף את היצה"ר ונפשו הבהמית שלא תמשך אחרי טבעה ורצונה. וכמשל חיזוק וקרישות הדם של החיה הטמאה - כך ע"י שיתחזק נגד כח המתאוה שלו, אזי מזה נעשה בחי': ריח ניחוח לה' - להיות עולה לה' ונכלל באור א"ס ב"ה.
וכמ"ש: וירח את ריח בגדיו - בגדיו בחי' לבושים, שהוא בחי' מקיף. וגם נעשה מבגדיו לשון בוגדיו, כמו: בגד בוגדים בגדו[5] - שע"י בחי' הרע כשנהפך לטוב נעשה בחי' ריח. שעי"ז ויברכהו: ויתן לך מטל השמים - פי', שמים הוא בחי' חכמה, שם מים, מקור הליחות שבמוח כו', וטל השמים הוא בחי' המשכת אור א"ס ב"ה שנמשך בחכמה כו'. (ועמ"ש מזה בפ' תולדות סד"ה: ראה ריח בני כו')
וזהו: אריתי מורי - פי' הריח של המור בשמירת מצות ל"ת. עם בשמי - הוא בחי' הריח מכל שאר עצי בשם, שהוא בחי' לאכפייא סט"א בשמירת מ"ע, דהיינו לכוף טבעו בלמוד התורה יותר מהרגילות, ובנתינת הצדקה יותר מטבעו, וכן בזריזות קיום כל המצות, ולהסיר כל מונע מבית ומבחוץ. שע"י בחי' לאכפייא בסור מרע ועשה טוב זוכה להיות מזה בחי' ריח חזק העולה למעלה, שעי"ז ישיב את הנפש, שיהיה המשכת אור א"ס ב"ה בחכמה כו'. (ועמ"ש בד"ה: ואהי' אצלו אמון ואהיה שעשועים בפי': אני תורתך שעשעתי, ועמ"ש בד"ה: אני ישנה, ובד"ה: יונתי כו'):
אכלתי יערי עם דבשי. פי': יערי נק' המלאכים, שהם נק': עצי שטים עומדים. ונק': עומדים - כמו שרפים עומדים כו'. ועליהם נאמר: ויצמח ה' אלהים כו' כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל - שהם בחי' המאכל, שבהם וע"י מגיע ההשפעה לישראל ולכל העולם הן ברוחניות הן בגשמיות. כמארז"ל: אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה כו'.
גם ברוחניות ההשפעה להיות חכמה ובינה כו'. הגם: כי ה' יתן חכמה[6] - הנה המלאכים הם השלוחים שהם שלוחי ההשפעה. כי להיות אור א"ס ב"ה יורד ומשתלשל כ"כ, א"א כ"א ע"י צמצומים רבים במדרגות שונות, וכמה דרגין על דרגין כו'. והם הם בחי' המלאכים שבכל עולם שהם כלים לאור א"ס ב"ה שמתצמצם ומתלבש בתוכם, ומהם מקבלים נש"י אהבתם ויראתם לה'.
ועד"ז תקנו: יוצר אור כו' - איך שהמלאכים עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה כו'. וכמשל מי שבא לפני מלך גדול שתפול עליו אימה ופחד מפני ראותו כמה שרים ונכבדי ארץ נופלים על פניהם, והרי קבלת יראה זו מן השרים.
וכן: ברכת: אהבת עולם - איך שאהבה וחמלה יתירה חמלת כו' וקרבתנו לשמך הגדול. כי הנה חיות המלאכים הוא מרוח פיו ית', משא"כ: ישראל עלו במחשבה כו'. ועי"ז נתעורר בו אהבה, מפני ראותו התקרבותו למלך, אחרי ראותו שרים רבים ונכבדים ועכ"ז אינן קרובים כ"כ למלך. (ועיין מ"ש מזה באריכות בסש"ב פמ"ו) - נמצא מקבלים נש"י אהוי"ר ע"י המלאכים. (ועמ"ש מזה בד"ה: כנשר יעיר קנו)
וכן זה לעומת זה כל ההשפעה לס"א להיות תענוג גשמי, וחכמה גשמיות - הוא ג"כ ע"י המלאכים. שזה לעומת זה עשה אלהים, מדרגות הטומאה נגד מדרגות הקדושה. והאדם הוא בעל בחירה לבחור הטוב ולעשות עצמו מרכבה לקדושה, שיושפע לו שפע אלהות ע"י מלאכים הקדושים.
וזהו: יערי עם דבשי - דבשי פי' מיני מתיקות, שהם כל הפירות של העצים הנ"ל, שכל הפירות נקראים ע"ש מתיקות. והיינו בחי' התפעלות הנפש, שנמשך מחמת ההשפעה של המלאכים ביוצר אור ואהבה. ולכן נק': פירות היער - שהרי אהוי"ר זו דישראל נולדה ונמשכה ע"י עצי היער שהן המלאכים.
וכ"ז הוא בחי': אכלתי - כי הנה על המלאכים נאמר: וטוב למאכל - שהוא כמשל המאכל המחיה את האדם, עכ"ז האדם הוא במעלה יותר ממנו, והמאכל מתעלה ע"י האדם, שמדצ"ח נעשה בחי' אדם. כך ע"י שמקבלים ישראל מהמלאכים מתעלים המלאכים על ידם. כי הרי נשמות ישראל עולים למעלה הגבה יותר, ע"י מס"נ באחד, שעי"ז נעשה בחי' לאשתאבא בגופא דמלכא, ולמהוי אחד באחד ממש, משא"כ המלאכים מצד עצמם אין יכולים להתאחד כ"כ. (ועמ"ש בד"ה: כה אמר כו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים, ובד"ה: כנשר יעיר הנ"ל, וע"פ: וכל בניך, בענין: כתפוח בעצי היער, ועמ"ש: מענין אכלתי יערי עם דבשי בד"ה: אני ישנה ולבי ער הנ"ל):
שתיתי ייני עם חלבי. ייני הוא בחי': יין המשמח אלהים כו', וחלבי: פי' עד"מ כמו חלב המגדל את הולד, שע"י יניקתו מהחלב נעשה גידול אבריו. כך הנה בחי' גילוי אלהותו מחכמתו ית', הוא מגדל את המדות שבנפש, וניתוסף בהם תוספת אורה ודביקות הנפש באלהים חיים.
ועד"ז תקנו ברכות אמצעות של תפלת י"ח: ברוך חונן הדעת, ברוך הרוצה בתשובה כו' - להיות תוספ' ברכה והמשכת גילוי אלהות נמשך בבחי' דעת ותשובה וסליחה כו'. וכשם שהוא מלמטה למעלה כך הוא למעלה ענין: שתיתי ייני, יין המשמח אלהים - היינו בחי' אלקים וצמצום המסתירים את אור החכמה שבמדותיו ית', נמשך בחי' יין ויוצא סוד, שנמשך ההעלם דעלמא דאתכסיא בבחי' גילוי אור כו'. ועמ"ש בד"ה: ענין נסכים. ועד"ז הוא ענין חלבי היינו המשכת גילוי אור א"ס ב"ה במדותיו - שיתנהגו המדות בבחי' גדלות ובבחי' תוספת וריבוי נקרא בשם: חלב. וזהו ענין י"ב ברכות אמצעיות, שע"י הברכה: בא"י - שהוא תוספת וריבוי האור במדותיו ית', נמשך להיות חונן הדעת כו' סלח לנו כו'. וכמבואר למעלה בענין אב הרחמן כו'. (ועיין מענין בחי' חלב בפ' תרומה בד"ה: מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי):
אכלו רעים. הנה צדיקים נק': ריעים למקום, כמ"ש: למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. והיינו ע"י עסק התורה שבה מלובש אוא"ס ב"ה - נמשך אור א"ס ב"ה על נפשו. וכמ"ש: ודברי אשר שמתי בפיך - ודברי ממש. ואמרו: מתניתא מלכתא - שהרי המשנה הוא כמלך שמצווה, שרוח ה' ממה הוא דבר ההלכה המדבר בו דין זה או הלכ' זו היא כך וכך כו'.
וע"ז ארז"ל: יהיו בעיניך כאלו נתנה היום מהר חורב, שנאמר: והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת כו' - שאותו דבר ה' ממש שדבר ה' פא"פ, הוא השוכן ומתלבש בו בעת הזאת בשעה שלומד. לפיכך נעשה בחי': ריע - כאלו כביכול תרין ריעין דלא מתפרשין - שהתורה שהיא בחי' חכמה שהוא עדן ותענוג העליון, וכמ"ש: ואהיה שעשועים, ושעשועים אלו הם שעשועי את בני אדם, ונמצא אור א"ס ב"ה שוה למטה כמו למעלה ממש. וכמ"ש סד"ה: ביום השמע"צ. וע"ז נאמר: אכלו רעים - בבחי' אכילה, דהיינו כמ"ש: ותורתך בתוך מעי.
(ועמ"ש מענין: אכלו רעים בפ' משפטים ע"פ: ויחזו את האלקים כו', ע"ש. ועמ"ש עוד מענין אחים למקום בפ' מקץ, בד"ה: רני ושמחי - גבי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, ובד"ה: מי יתנך כאח לי):
שתו ושכרו דודים. הנה בחי': דודים - הוא בחי' אהבת ישראל למקום, שאהבה זו היא מוסתרת ומלובשת בנפש הבהמית, ולעתים מזומני' יעורר את האהבה עד שתחפץ להתפשט מלבושיה. והנה באהבה זו יש בחי' צמאון, שהיא מבחי': רשפי אש, וע"ז נאמר: הוי כל צמא לכו למים - כי מים מכבין אש ומרוין הצמאון.
וזהו: שתו - בחי' שתיה, שיהא עסק התורה לרוות הצמאון, משא"כ בבחי': ריעים - לא שייך צמאון, מאחר שנפשו קשורה ודבוקה באלהים חיים ממש, והוא בחי': בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא כו'. רק למטה בבחי': דודים - שאהבה הוא לפרקים, אז שייך בחי' צמאון. וע"ז נאמר: שתו, וגם: שכרו - לעורר בחי': יין המשמח. משא"כ למעלה בבחי' ריעים הוא בבחי': שמן - בחשאי כו.' וד"ל: