איתמר רב יהודה ורב עינא: חד תני שואבה, וחד תני חשובה.
אמר מר זוטרא מאן דתני שואבה לא משתבש ומאן דתני חשובה לא משתבש.
מאן דתני שואבה לא משתבש דכתיב: (ישעיהו יב) ושאבתם מים בששון.
ומאן דתני חשובה לא משתבש. דאמר רב נחמן מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית.
מששת ימי בראשית - דאמרן לעיל שיתין נבראו מששת ימי בראשית לקבל הנסכים:
ת"ר: החליל דוחה את השבת. דברי ר' יוסי בר יהודה.
וחכ"א אף י"ט אינו דוחה.
אמר רב יוסף: מחלוקת בשיר של קרבן
בשיר של קרבן - בחליל המכה לפני המזבח בשעת ניסוך (המים ו) היין לתמיד של שחר וניסוך היין לתמיד של בין הערבים, שהלוים עומדין על דוכנם ואומרים שיר והחליל מכה לפניהם. כדתנן במסכת ערכין: (דף י.) בי"ב יום בשנה החליל מכה לפני המזבח. ואין אומרים שיר על המזבח אלא על היין, כדאמרינן התם. ובאותו חליל נחלק רבי יוסי בר יהודה לומר שהוא דוחה:
דר' יוסי סבר: עיקר שירה בכלי ועבודה היא ודוחה את השבת.
עיקר שירה - שקרבן צבור טעון שיר מן התורה. כדאמרינן במסכת ערכין: (דף יא.) מכמה מקראות. וסבר ר' יוסי עיקר השיר אינו אא"כ חליל מכה עם השיר. וכן כנורות ונבלים הכל כמנין המפורש שם. הלכך עבודה היא. וכי היכי דתמיד דוחה שבת שיר שלו נמי דוחה שבת:
ורבנן סברי - עיקר שירה בפה, ולאו עבודה היא ואינה דוחה את השבת.
בפה - הלוים אומרים השיר דבר יום ביומו, כגון: לה' הארץ ומלואה: (תהלים כד) בראשון גדול ה' ומהולל (שם מח) בשני, וכן כולם. ובשבת שאי אפשר לחליל - אינו דוחה, שאין כלי שיר המצוה. ולקמן ילפינן טעמייהו מקראי:
אבל שיר של שואבה דברי הכל שמחה היא ואינה דוחה את השבת.
אבל שיר של שואבה - שהיה כל הלילה על מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כדקתני במתני' והלוים בכנורות ובנבלים:
דברי הכל שמחה יתירה היא - ואינה מן התורה אלא לחבב את המצות ולא דחי שבת:
אמר רב יוסף מנא אמינא דבהא פליגי?
דבהכי פליגי - בעיקר שירה בפה או בכלי:
דתניא: כלי שרת שעשאן של עץ - רבי פוסל.
ורבי יוסי בר יהודה - מכשיר.
מאי לאו בהא קמיפלגי: מאן דמכשיר סבר עיקר שירה בכלי, וילפינן מאבובא דמשה.
מאן דמכשר - עץ לכל כלי שרת סבר - עיקר שירה בכלי. והוו להו כלי השיר כלי שרת. ואבוב היה במקדש מימות משה, והוא של קנה כדתנן בערכין (דף י:). הלכך שאר כלי שרת מיניה ילפינן לאכשורי בשל עץ:
ומאן דפסיל - סבר עיקר שירה בפה ולא ילפינן מאבובא דמשה.
עיקר שירה בפה - וכלי לבסומי קלא בעלמא הוא - הלכך כלי השיר אינן כלי שרת ולא ילפינן מינייהו לדמויי כלי שרת לאבוב של משה:
לא. דכ"ע עיקר שירה בכלי.
והכא בדנין אפשר משאי אפשר קמיפלגי.
מאן דמכשיר סבר: דנין אפשר משאי אפשר.
ומאן דפסיל סבר: לא דנין אפשר משאי אפשר.
אין דנין אפשר משאי אפשר - שאר כלים אפשר שיהיו של מתכת והן מכובדים - הלכך ממנורה ילפינן להו ולא מאבוב של משה. דהתם טעמא משום שאי אפשר לעשות של מתכת, כדמפרש בערכין: (דף י:) שצפהו זהב ולא היה קולו ערב, נטלו את ציפויו והיו קולו ערב. ומאן דמכשר סבר דנין אפשר משאי אפשר - דמ"מ אשכחן כלי שרת דעץ:
ואיבעית אימא. דכ"ע דעיקר שירה בפה, ואין דנין אפשר משאי אפשר.
ה"ג ואיבעית אימא עיקר שירה בפה ואין דנין אפשר משאי אפשר - וה"פ דכ"ע עיקר שירה בפה וליכא למילף מאבוב ואת"ל עיקר בכלי אפילו הכי מאבוב לא גמר דאין דנין אפשר משאי אפשר
והכא במילף מנורה בכללי ופרטי או ברבויי ומיעוטי קא מיפלגי.
והכא במילף מנורה בכללי ופרטי או בריבויי ומיעוטי קמיפלגי ה"ג. ול"ג ממנורה. יש שדורשין את התורה בכלל ופרט, ויש שדורשין אותה במדת רבוי ומיעוט. הדורשה בכלל ופרט משמע ליה פרט הבא אחר כלל - פירושו של כלל. הלכך כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. ואפילו דברים הדומין לפרט אין נדונין עמו - לפי שהוא פירושו: מהו כלל הכלול למעלה זה שאני אומר לך עכשיו ולא יותר. וכי אתי כלל שני אחר הפרט - בא להוסיף עליו. ודייך אם תוסיף עליו את הדומים לו. הלכך אי אתה דן על ידי כלל האחרון אלא דברים הדומין לפרט שלא נתרבו מתחילה. והדורשה בריבוי ומיעוט - לא משמע ליה פרט הבא אחר כלל פירושו של כלל, דנימא אין בכלל אלא מה שבפרט, אלא משום דבכלל קמא נתרבה הכל במשמע - אתי פרטא בתראה למעוטי ממשמעותיה, וכי הדר אתי ריבוי אחריני בהדיה - אהני לרבויי כל מילי - דאלו דברים שהן כעין הפרט לא איצטריך דלא אימעיטו להו ממיעוטא. והכי אמר בהדיא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) גבי כל הנסקלין נתלין: דמאן דדריש ריבויי ומיעוטי משמע ליה בריבוי ומיעוט לחודיה בלא ריבוי אחרון כל הדומין לפרט:
רבי דריש: כללי ופרטי.
ר' יוסי בר יהודה דריש: ריבויי ומיעוטי.
רבי דריש כללי ופרטי: (שמות כה) ועשית מנורת - כלל. זהב טהור - פרט. מקשה תעשה המנורה - חזר וכלל.
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת.
ר' יוסי בר יהודה דריש: ריבויי ומיעוטי: ועשית מנורת - ריבה. זהב טהור - מיעט. מקשה תעשה המנורה - חזר וריבה.
ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל.
מאי רבי - רבי כל מילי.
מאי מיעט - מיעט של חרס.
מיעט של חרס - דע"כ מיעוטא למעוטי אתא, וזהו הראוי להתמעט יותר מן הכל:
אמר רב פפא