אפשר בחולין — פשיטא!
אפשר בחולין פשיטא - דמתקנינן ליה:
לא צריכא, בשבת.
לא צריכא בשבת - שאפי' הוא שבת שאסור להפריש תרומה ומעשר יפרישוה ולא יאכילוהו טבלים:
בשבת נמי פשיטא, טלטול מדרבנן הוא! הכא במאי עסקינן — בעציץ שאינו נקוב דרבנן.
בעציץ שאינו נקוב - דטבל שלו מדרבנן ושבות דהפרשת מעשרות בשבת דרבנן אשמועינן שידחה השבות ולא יאכילוהו טבל דרבנן דאתו למשרי נמי טבל דאורייתא כי האי גוונא:
מר סבר טבל חמור, ומר סבר תרומה חמורה.
לימא תנאי היא?
לימא תנאי היא - הך דרבה דאמר בדאפשר בחולין מתקנינן ליה ודחינן שבות דהפרשת תרומה בשבת מקמי אכילת טבל דעציץ שאינו נקוב דרבנן:
דתניא: מי שנשכו נחש, קורין לו רופא ממקום למקום,
קורין לו רופא - בשבת:
ומקרעין לו את התרנגולת,
וקורעין לו תרנגולת - לתת על המכה שזו היא רפואתו:
וגוזזין לו את
וגוזזין לו כרישין - מן המחובר להאכילו:
הכרישין, ומאכילין אותו, ואין צריך לעשר — דברי רבי.
כרישין - כרתי:
ר' אלעזר ברבי שמעון אומר: לא יאכל עד שיעשר.
נימא ר' אלעזר בר' שמעון היא ולא רבי?
לימא - הא דרבה ר' אלעזר בר' שמעון היא דאמר מפרישין לו תרומה בשבת ואל יאכילוהו טבל דרבנן כגון ירק ולא רבי דאי רבי האמר אין צריך לעשר:
אפי' תימא רבי — עד כאן לא קאמר רבי התם אלא לענין מעשר ירק דרבנן,
עד כאן לא קאמר רבי אלא לענין מעשר ירק דרבנן - דלא מיחלף בטבל דאורייתא אבל דגן דאורייתא הוא אפי' רבי מודה דאף בעציץ שאינו נקוב מעשר דמיחלף בדאורייתא:
אבל במעשר דגן דטבל דאורייתא הוא, אפי' רבי מודה, דאי שרית ליה בעציץ שאינו נקוב אתי למיכל בעציץ שהוא נקוב.
ת"ר: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם.
ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: (שמואל א יד) ראו נא כי ארו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה.
ראו נא כי אורו עיני - ביהונתן כתיב: הכי גר' מאי אין ראיה לדבר דהתם לאו בולמוס אחזיה:
ומאי אע"פ שאין ראיה לדבר? דהתם לאו בולמוס אחזיה.
אמר אביי: ל"ש אלא לאחר אכילה, אבל קודם אכילה מגרר גריר.
מגרר גריר - ממשיך את הלב לתאות רעבון:
דכתיב (שמואל א ל): וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אתו אל דוד ויתנו לו לחם ויאכל,
ויאכל - לחם והדר ויתנו לו פלח דבילה:
וישקוהו מים ויתנו לו פלח דבילה ושני צמוקים ויאכל ותשב רוחו אליו, כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלשה ימים ושלשה לילות.
אמר ר"נ אמר שמואל: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אליה בדבש.
אליה - בשר שמן מאד:
רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אף סולת נקיה בדבש. רב פפא אמר: אפי' קמחי דשערי בדיבשא.
אמר ר' יוחנן: פעם אחת אחזני בולמוס ורצתי למזרחה של תאנה, וקיימתי בעצמי (קוהלת ז) החכמה תחיה בעליה.
למזרחה של תאנה - שהשמש מכה שם מן הבקר עד חצות היום והשמש ממתק את הפרי:
דתני רב יוסף: הרוצה לטעום טעם תאנה יפנה למזרחה, שנאמר (דברים לג) וממגד תבואת שמש.
וממגד - לשון מעדנים:
ר' יהודה ור' יוסי הוו קא אזלי באורחא. אחזיה בולמוס לר' יהודה, קפחיה לרועה אכליה לריפתא.
קפחיה - כפאו ונטל ככרו הימנו:
א"ל ר' יוסי: קפחת את הרועה. כי מטו למתא, אחזיה בולמוס לר' יוסי, אהדרוהו בלגי וצעי.
אהדרוהו בלגי וצעי - סבבוהו בני העיר והקיפוהו לגינין של דבש ומתיקה וקערות של תבשילין:
א"ל ר' יהודה: אני קפחתי את הרועה, ואתה קפחת את העיר כולה.
ותו: ר"מ ור' יהודה ור' יוסי הוו קא אזלי באורחא. ר' מאיר הוה דייק בשמא, ר' יהודה ור' יוסי לא הוו דייקו בשמא.
דייק בשמא - בשמו של בעל הבית אם נאה אם כעור:
כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא, יהבו להו. אמרו לו: מה שמך? אמר להו: כידור. אמר: ש"מ אדם רשע הוא, שנאמר (דברים לב) כי דור תהפוכות המה.
ר' יהודה ור' יוסי אשלימו ליה כיסייהו, ר"מ לא אשלים ליה כיסיה.
אשלימו ליה כיסייהו - ערב שבת היה והפקידו אצלו כיסם:
אזל אותביה בי קיבריה דאבוה. אתחזי ליה בחלמיה: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא.
למחר אמר להו: הכי אתחזי לי בחלמאי. אמרי ליה: חלמא דבי שמשי
דבי שמשי - של ערבי שבתות:
לית בהו ממשא.
לית בהו ממשא - מתוך שאדם במנוחה מהרהר ורואה חלומות ומתכוון היה לדחותו שלא ילך ויטלנו:
אזל ר"מ ונטריה כולי יומא ואייתיה. למחר אמרו לו: הב לן כיסן. אמר להו: לא היו דברים מעולם.
אמר להו ר"מ: אמאי לא דייקיתו בשמא? אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר? אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי?
משכוהו ועיילוהו לחנותא, חזו טלפחי אשפמיה.
חזו טלפחי אשפמיה - ראו עדשים על שפמו:
אזלו ויהבו סימנא לדביתהו, ושקלוהו לכיסייהו ואייתו.
יהבו סימנא לדביתהו - בעליך אמר שתתני לנו כיסינו וזה לך סימן שאכלתם היום עדשים:
אזל איהו וקטליה לאיתתיה.
היינו [דתניא]: מים ראשונים האכילו בשר חזיר,
מים ראשונים האכילו בשר חזיר - פונדק ישראל היה מוכר לישראל דברים המותרים ומאכילם ומוכר לנכרים בשר חזיר מבושל בא ישראל לפונדק וראהו שלא נטל ידיו כשהסב לאכול ונתן לפניו בשר חזיר:
מים אחרונים הרגו את הנפש.
מים אחרונים הרגו את הנפש - זו היא אשתו של זה שאילו נטל מים אחרונים דרך הנוטלים ידים לקנח את שפמם בידים טופחות ולא היו עדשים נראין:
ולבסוף הוו דייקי בשמא. כי מטו לההוא ביתא דשמיה בלה, לא עיילו לגביה. אמרי: שמע מינה רשע הוא, דכתיב (יחזקאל כג) ואמר לבלה נאפים:
מתני' מי שנשכו כלב שוטה וכו':
גמרא ת"ר: חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות,
ואזניו סרוחות - גדולות וכפולות למטן:
וזנבו מונח על ירכותיו, ומהלך בצידי דרכים. וי"א אף נובח ואין קולו נשמע.
ממאי הוי? רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו.
משחקות בו - מראות בו כשפיהם לשחוק:
ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו. מאי בינייהו? איכא בינייהו