דף ל,ב גמרא באחולי עבודה קא מיפלגי לבן זומא מחיל עבודה לר"י לא מחיל עבודה ולבן זומא מי מחיל והתניא כהן גדול שלא טבל ולא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה עבודתו כשרה אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד עבודה עבודתו פסולה אלא למיקם בעשה קא מיפלגי לבן זומא קאי בעשה לר' יהודה לא קאי בעשה ומי אית ליה לר' יהודה האי סברא והתניא מצורע טובל ועומד בשער ניקנור רבי יהודה אומר אינו צריך טבילה שכבר טבל מבערב ההוא כדתני טעמא שכבר טבל מבערב ודקארי לה מאי קארי לה משום דקא בעי למרמא אחריתי עליה לשכת המצורעין ששם מצורעין טובלין ר"י אומר לא מצורעין בלבד אמרו אלא כל אדם לא קשיא הא דטביל הא דלא טביל אי דלא טביל הערב שמש בעי אלא אידי ואידי דטביל הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה אי אסח דעתיה הזאת שלישי ושביעי בעי דאמר ר' דוסתאי בר מתון אמר רבי יוחנן הסח הדעת צריך הזאה שלישי ושביעי אלא אידי ואידי דלא אסח דעתיה ולא קשיא הא דטביל על דעת ביאת מקדש הא דלא טביל על דעת ביאת מקדש ואב"א תני לא מצורעין אמרו אלא כל אדם רבינא אמר רבי יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי מצורע אין צריך טבילה לדידכו אודו לי איזי מיהת דלא מצורעין בלבד אמרו אלא כל אדם ורבנן מצורע דייש בטומאה כל אדם לא דיישי בטומאה א"ל אביי לרב יוסף נימא רבנן דפליגי עליה דר"י כבן זומא סבירא להו והאי דקתני מצורע להודיעך כחו דר"י או דילמא שאני מצורע דדייש בטומאה אמר ליה שאני מצורע דדייש בטומאה א"ל אביי לרב יוסף טבילה זו
באחולי עבודה - אם לא טבל שחרית ועבד:
לבן זומא - דאמר דאורייתא היא שהרי ניתן ק"ו לידרש הויא עבודתו מחוללת:
לרבי יהודה - דאמר דרבנן היא לא מחיל:
ולבן זומא מי מחיל - והא מכהן גדול ביום הכפורים יליף לה והוא עצמו שלא טבל ולא קדש ביוה"כ בין בגדי זהב לבגדי לבן שהוא משנה בה עבודתו כשירה:
אחד כ"ג כו' עבודתו פסולה - בפרק שני דזבחים (דף יט:) ילפינן דכשלא רחוץ ידים ורגלים מחלל עבודה:
לבן זומא קאי עליה בעשה - מק"ו דכ"ג שעובר בעשה כדכתיב (ויקרא טז) ורחץ את בשרו במים ולבשם:
ומי אית ליה לר' יהודה הך סברא - דמתני' שיהיו כל הנכנסין לעזרה צריכין טבילה:
מצורע - בשמיני שלו אע"פ שטבל בשביעי כדכתיב (שם יד) והיה ביום השביעי יגלח וגו' חוזר וטובל בשמיני כשמביא קרבנותיו:
ועומד בשער ניקנור - להכניס ידיו ורגליו בפנים למתן בהונות מדם האשם ושמן הלוג:
כדתני טעמא שכבר טבל בערב - רבי יהודה לטעמיה דאמר אין טבילת שחרית הבאים לעזרה אלא לזכור טומאה ישנה וזה אין צריך לכך שהרי טבל אמש לכל טומאה שעליו:
ודקארי לה מאי קארי לה - מי שעוסק במשנה זו להשיב ממנה בבית המדרש למה נתעסק הלא טעם מפורש בה:
לשכת מצורעין - למה נקראת לשכת מצורעים:
ששם מצורעים טובלין - בשביל שמכניסין בהונותיהן לעזרה:
אלא כל אדם - הנכנס לעזרה מדקאמר בלבד מכלל דאית ליה טבילה במצורע:
דלא טביל - מבערב לצרעתו:
אסח דעתיה - משמירת גופו צריך הזאה שמא נכנס לאהל המת ולא שם אל לבו:
לדידי מצורע אין צריך טבילה - שכבר טבל:
דייש בטומאה - אותה טומאה והורגל עד עכשיו ליגע בטומאה לפיכך הוא בחשש טומאות שמא אחר טבילה נגע:
נימא רבנן דפליגי עליה דר"י - במתני' קמייתא דקתני מצורע טובל ועומד וכו' כבן זומא סבירא להו דאמר דאורייתא היא לכל אדם הילכך לא שנא טבל מבערב ול"ש לא טבל ולאו היינו רבנן דמתני' דפליגי עליה במשנה דמדות או דילמא חדא תנא היא ושאני מצורע דדייש בטומאה: