001_מסכת הוריות פרק א

הוריות פרק א

(א) הורו בית דין לעבור

הורו בית דין לעבור - שאמרו לעם מותרים אתם לעשות דבר שחייבים על זדונו כרת:

על אחת מכל מצות האמורות בתורה. והלך היחיד ועשה

והלך היחיד ועשה - מתניתין ר׳ יהודה היא דאמר יחיד שעשה בהוראת ב״ד פטור. ואינה הלכה. אלא כרבנן דאמרי יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב. ואינו פטור עד שיהו העושים על פי בית דין רוב יושבי ארץ ישראל או רוב השבטים, ואז בית דין מביאין פר העלם דבר של צבור, והעושים על פיהם פטורים:

שוגג על פיהם

שוגג על פיהם - לאפוקי היכא שלא תלה בהוראת בית דין, כגון שהורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, שזה חייב, שהרי לא על פי בית דין אכל:

. בין שעשו ועשה עמהן. בין שעשו ועשה אחריהן. בין שלא עשו

בין שלא עשו - בית דין עצמן מעשה על פי הוראתם, הוא פטור והן חייבין, שבית דין אין מביאין קרבן אלא על שגגת הוראה, שהמעשה תלוי בקהל וההוראה בבית דין:

ועשה. פטור. מפני שתלה בבית דין. הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה. והלך ועשה על פיהן. בין שעשו ועשה עמהן. בין שעשו ועשה אחריהן. בין שלא עשו ועשה. הרי זה חייב

הרי זה חייב מפני שלא תלה בבית דין - ואע״ג דמזיד הוא זה, שהרי ידע שטעו ואעפ״כ עשה כדבריהם, ומזיד לאו בר קרבן הוא, הא אמרינן בגמרא שהוא שוגג, שחשב שמצוה לעשות על פי בית דין ואפילו ידע בהן שטעו:

. מפני שלא תלה בבית דין. זה הכלל

זה הכלל - לאתויי מבעט בהוראה, שאין דרכו לעשות על פי הוראתם, ועשה כהוראת בית דין לא מפני שסמך על הוראתם אלא מפני שנדמה לו בדעתו שזה מותר, הרי זה חייב:

התולה בעצמו חייב. והתולה בבית דין פטור:

(ב) הורו בית דין וידעו שטעו וחזרו בהן. בין שהביאו כפרתן. ובין שלא הביאו כפרתן. והלך ועשה על פיהן. רבי שמעון פוטר. ורבי אליעזר אומר ספק. איזהו ספק

ר׳ שמעון פוטר - כיון שפשטה הוראתם ברוב צבור:

ור׳ אליעזר אומר ספק - הואיל והיה לו לשאול בכל עת על דברים שנתחדשו בבית דין ולא שאל, הרי זה כמי שנסתפק לו אם חטא אם לא חטא, ומביא אשם תלוי. והלכה כר׳ אליעזר:

איזהו ספק - כלומר במה אומר ר״א שהוא נדון כמי שנסתפק לו אם חטא אם לא חטא וחייב אשם תלוי:

. ישב לו בתוך ביתו חייב. הלך לו למדינת הים פטור. אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהוא קרוב לפטור מן החובה. אמר לו בן עזאי מה שנה זה מן היושב בביתו. שהיושב בביתו אפשר היה לו שישמע. וזה לא היה אפשר לו שישמע:

ביושב בביתו - כשהוא יושב בביתו במדינה שהורו בה בית דין, שהיה אפשר שישמע שחזרו בהם בית דין מהוראתם:

אבל הלך לו למדינת הים - ולאו דוקא הלך, אלא החזיק בדרך ללכת אע״פ שעדיין לא הלך, סבירא ליה לר׳ עקיבא שמפני טרדתו לצאת לדרך אינו שואל אם חזרו בהן בית דין, ופטור מאשם תלוי. ובן עזאי סבר, הואיל ועדיין לא הלך היה לו לשאול. ובהכי מוקי לה פלוגתייהו בגמרא. והלכה כר״ע:

(ג) הורו בית דין לעקור את כל הגוף

לעקור את כל הגוף - כל עיקרה של מצוה, כדמפרש ואזיל:

. אמרו אין נדה בתורה. אין שבת בתורה אין עבודה זרה בתורה. הרי אלו

הרי אלו פטורים - דכתיב (ויקרא ד׳) ונעלם דבר, קרי ביה ונעלם מדבר, מקצת הדבר ולא כולו:

פטורין. הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת הרי אלו חייבין. כיצד אמרו יש נדה בתורה. אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור

אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור - בגמרא פריך דהא שומרת יום כנגד יום בתורה כתיב (שם ט״ו) וספרה לה, מלמד שסופרת אחד כנגד אחד, וכל מידי דכתיב בתורה אין בית דין מביאין עליו קרבן. ומפרש בגמרא כגון דאמרי זבה לא הוי אלא ביממא, כלומר, כשרואה דם ביום ולא כשרואה בלילה, דכתיב (שם) כל ימי זובה:

. יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור

המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור - דאמרי הכנסה והוצאה אסורה דכתיב (שמות ט״ז:כ״ט) אל יצא איש ממקומו, זריקה והושטה מותרת:

. יש עבודה זרה בתורה אבל המשתחוה פטור

המשתחוה פטור - דאמרי השתחואה דאית בה פשוט ידים ורגלים אסורה דכתיב (שם ל״ד) לא תשתחוה לאל אחר, ושאין בה פשוט ידים ורגלים מותרת. וכללא דמילתא, אין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו. אבל הורו בדבר שהצדוקין מודין בו, פטורין מקרבן צבור, והרבים העושים על פיהם כל אחד חייב להביא קרבן על שגגתו. מאי טעמא, דזיל קרי בי רב הוא:

. הרי אלו חייבין. שנאמר (ויקרא ד, יג) ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף:

(ד) הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו

וידע אחד מהן שטעו וכו׳ - דאמר קרא (ויקרא ד׳:י״ג) ואם כל עדת ישראל ישגו, עד שיהיו כולם מסכימים בשגגה:

. ואמר להן טועין אתם. או שלא היה מופלא של בית דין

מופלא של בית דין - הגדול שבהן, ראש הישיבה:

שם. או שהיה אחד מהן גר. או ממזר. או נתין. או זקן שלא ראה

זקן שלא ראה בנים - אינו ראוי לדון דיני נפשות, שסתמו שהוא אכזרי ולא ירחם:

לו בנים. הרי אלו פטורין שנאמר כאן עדה. ונאמר להלן עדה

ונאמר להלן עדה - ושפטו העדה:

. מה עדה

מה עדה האמורה להלן וכו׳ - שנאמר בסנהדרין (במדבר י״א:ט״ז) והתיצבו שם עמך, בדומין לך, מיוחסין כמותך. פרט לגר ולנתין ולממזר שאינן ראויין לימנות בסנהדרין:

האמור להלן. עד שיהיו כולם ראויין להוראה. אף עדה האמורה כאן עד שיהיו כולם ראויים להוראה. הורו בית דין שוגגים. ועשו כל הקהל שוגגין. מביאין פר. מזידין

מזידין - שידעו בית דין שהדבר אסור, פטורים מקרבן צבור, דמזיד לאו בר קרבן הוא. והעושים שוגג, מביאים כשבה או שעירה חטאת יחיד:

. ועשו שוגגין. מביאין כשבה ושעירה. שוגגין. ועשו מזידין. הרי אלו פטורין:

שוגגים ועשו מזידין אלו ואלו פטורים - בית דין פטורים שהרי לא עשו הקהל מפי הוראתם ולא תלו מעשיהם בבית דין, שהרי ידעו שבית דין טעו. וכל העושים פטורים, שהרי מזידים הן ומזיד לאו בר קרבן הוא:

(ה) הורו בית דין. ועשו כל הקהל או רובן על פיהם. מביאין פר

מביאין פר - האמור בויקרא והקריבו הקהל פר:

. ובעבודה זרה

ובעבודה זרה מביאים פר ושעיר - ואם הורו להתיר באיסור עבודה זרה, מביאין פר ושעיר האמור בפרשת שלח לך, וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, מצוה שהיא שקולה כנגד כל המצות, הוי אומר זו עבודה זרה, וכתיב התם (שם ט״ו) והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה וגו׳ ושעיר עזים אחד לחטאת. ור׳ מאיר סבר, האי והקריבו הקהל פר האמור בויקרא בשגגת שאר עבירות, וכן ועשו כל העדה פר ושעיר האמור בשלח לך בשגגת עבודה זרה, הקהל שהורה בלבד הן המביאים אותם, והן בית דין הגדול:

מביאין פר ושעיר. דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר שנים עשר שבטים

שנים עשר שבטים מביאין - דסבר ר׳ יהודה כל שבט ושבט אקרי קהל, שנאמר (דברי הימים ב כ׳) ויעמוד יהושפט בקהל יהודה:

. מביאין שנים עשר פרים. ובעבודה זרה מביאין שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים. רבי שמעון אומר שלשה עשר פרים

שלשה עשר פרים - דסבר ר׳ שמעון שאין בית דין ששגגו בהוראה מתכפרים בפרים ושעירים של השבטים, אלא חייבים להביא פר ושעיר לעצמם:

. ובעבודה זרה שלשה עשר פרים ושלשה עשר שעירים. פר ושעיר לכל שבט ושבט. פר ושעיר לבית דין. הורו בית דין ועשו שבעה שבטים

שבעה שבטים - שהם רוב מנין של שבטים, אע״פ שהן מיעוט ישראל. או רוב מנין ישראל ואע״פ שיהיו ממיעוט מנין השבטים, ואפילו עשה שבט אחד והוא רוב ישראל. מביאין כל שאר השבטים שלא חטאו על ידי אלו החוטאים:

. או רובן. על פיהם. מביאים פר. ובעבודה זרה מביאין פר ושעיר. דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר שבעה שבטים שחטאו. מביאים שבעה פרים. ושאר שבטים שלא חטאו. מביאין על ידיהן פר. שאף אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאים. רבי שמעון אומר שמנה פרים. ובעבודה זרה שמנה פרים ושמנה שעירים. פר ושעיר לכל שבט ושבט. ופר ושעיר לבית דין. הורו בית דין של אחד מן השבטים. ועשה אותו

שמונה פרים - דסבר ר׳ שמעון שאין אותן שלא חטאו מביאים על ידי החוטאים. והלכה כר׳ יהודה:

ועשה אותו שבט - לעצמו, ואין כאן רוב מנין ישראל ולא רוב השבטים:

השבט על פיהם. אותו השבט הוא חייב. ושאר כל השבטים פטורים. דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים אין חייבים

וחכמים אומרים אין חייבים וכו׳ - והלכה כחכמים:

אלא על הוריית בית דין הגדול בלבד שנאמר (ויקרא ד, יג) ואם כל עדת ישראל ישגו ולא עדת אותו השבט: