009_מסכת בבא בתרא פרק ט

בבא בתרא פרק ט

(א) מי שמת

מי שמת - שהנכסים מרובים. כדי שיזונו הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות:

והניח בנים ובנות. בזמן שהנכסים מרובים. בנים יירשו והבנות יזונו. נכסין מועטין הבנות יזונו. והבנים ישאלו על הפתחים. אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי

שהנכסים מועטין - שאין בהם כשיעור זה:

בשביל שאני זכר הפסדתי - בתמיהה. אלא לא אפסיד וניזון כולנו יחד. ואין הלכה כאדמון. ועשו אלמנה אצל הבת בנכסים מועטים, כבת אצל האחין, מה בת אצל האחין הבת ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים, אף אלמנה אצל הבת האלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים:

. אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון:

(ב) הניח בנים ובנות וטומטום

וטומטום - ספק זכר ספק נקבה:

. בזמן שהנכסים מרובים. הזכרים דוחין אותו אצל

הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות - דאמרי ליה אייתי ראיה דזכר את ושקול:

נקבות. נכסין מועטין. הנקבות דוחות אותו אצל

הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים - דאמרי ליה אייתי ראיה דנקבה את ותיזון עמנו:

זכרים. האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה. ילדה זכר נוטל מנה

ילדה זכר נוטל מנה - ואע״ג דקיימא לן המזכה לעובר לא קנה, הכא בשכיב מרע שזכה לבנו קנה, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו:

. נקבה מאתים. ילדה נקבה נוטלת מאתים. אם זכר מנה אם נקבה מאתים. ילדה זכר ונקבה

ילדה זכר ונקבה - תאומים יחד:

. זכר נוטל מנה. והנקבה נוטלת מאתים. ילדה טומטום אינו נוטל

ילדה טומטום אינו נוטל - האי מתניתין אדחיא לה, והלכתא שטומטום נוטל כפחות שבשניהם:

. אם אמר כל מה שתלד אשתי יטול. הרי זה יטול. ואם אין שם יורש אלא הוא. יורש את הכל:

יורש את הכל - דלא תימא בריה בפני עצמה הוא ולאו בר ירושה הוא, קמשמע לן:

(ג) הניח בנים גדולים וקטנים. השביחו גדולים את הנכסים

השביחו גדולים את הנכסים - בעודן בתפוסת הבית:

. השביחו לאמצע

השביחו לאמצע - והני מילי כששבחו הנכסים מחמת נכסים עצמן, שלא הוציאו משלהן כלום אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים מחמת עצמן. אבל אם חפרו ונטעו והוציאו משלהן, מה שהשביחו השביחו לעצמן:

. אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא. הרי אנו עושים ואוכלין השביחו לעצמן. וכן האשה שהשביחה

וכן האשה שהשביחה - בגמרא מוקמינן לה באשה יורשת. כגון שנשא ראובן את בת שמעון אחיו, ומת בלא בנים, ובנות שמעון אחיו יורשות אותו, נמצאת אשתו שהיא בת שמעון אחיו יורשת אותו עם שאר אחיותיה, וסלקא דעתך אמינא דבההיא הנאה דנפיק עלה קלא ששולטת ומשבחת, אפילו כי אמרה ראו מה הניח לי בעלי וכו׳ אפילו הכי מחלה ורוצה שיהיה השבח לאמצע, קמשמע לן דהשביחה לעצמה:

את הנכסים. השביחה לאמצע. אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי. הרי אני עושה ואוכלת השביחה לעצמה:

(ד) האחין השותפין. שנפל אחד מהן לאומנות

שנפל אחד מהן לאומנות - לעבודת המלך. שכן מנהג המלך להעמיד מכל בתי העיר אדם אחד למוכס חדש אחד או שני חדשים:

. נפל לאמצע

נפל לאמצע - כל הריוח. מפני שמחמת אביהם באת לו. אבל אם מחמת עצמו, מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו נלקח לעבודת המלך, מה שהרויח הרויח לעצמו:

. חלה ונתרפא

חלה ונתרפא - אם חלה באונס כלומר שלא פשע הוא בעצמו, מתרפא מן האמצע. אבל אם חלה מצנים פחים וכיוצא בהם, דכתיב בהו (משלי כ״ב:ה׳) שומר נפשו ירחק מהם, בהא אמרינן במתניתין דאינו מתרפא אלא משל עצמו:

. נתרפא משל עצמו. האחין שעשו מקצתן שושבינות

שושבינות - דרך שושבינות נוטל סעודה ודורון לחופה ואוכל עמו, וזה חוזר ועושה כן לזה גם כן כשישא אשה. ואם שלח האב שושבינות בסתם על יד אחד מבניו וחזרה השושבינות אחר כך לאחר שמת האב, חזרה לאמצע, מפני שהיא כמלוה, שהרי נגבית בבית דין, שיכול המוליך שושבינות לחבירו לחזור ולתבוע ממנו בבית דין שיתן לו שושבינות כדרך שנתן לו. והוא שיהיו נשואי השני כנשואי הראשון, אם בתולה בתולה, ואם אלמנה אלמנה, ואם פרהסיא פרהסיא, ואם בצנעא בצנעא. שיכול השני לומר לראשון, איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי:

בחיי האב. חזרה שושבינות. חזרה לאמצע. שהשושבינות נגבית בבית דין. אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן

אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן - בלא חופה. או אי נמי בחופה ואינו הולך לאכול עמו, אין זו שושבינות אלא מתנה, ואינה נגבית בב״ד:

. אין נגבין בבית דין. מפני שהן גמילות חסדים:

(ה) השולח סבלונות

השולח סבלונות - מנהג חתנים למחרת הקידושין שולחין לבית הארוסה תכשיטים ומיני מגדנות וכדי יין וכדי שמן, ופעמים הולך החתן ואוכל שם:

לבית חמיו. שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אינן נגבין

אינן נגבין - אם מת הוא או מתה היא או שבא לגרשה. דמחמת חבת שמחת אכילה מחל. ודוקא שאכל בדינר, אבל אכל פחות מדינר לא מחל וגובה הסבלונות:

. לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין. שלח סבלונות

שלח סבלונות מרובים - ואפילו מועטים, אם פירש על מנת שיבואו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין. ואורחא דמלתא נקט, שדרך הסבלונות ששולחין כדי שיבואו לבית בעלה להיות מרובין, ואותן ששולחין כדי שתתקשט בהן בבית אביה דרכן להיות מועטין:

מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה. הרי אלו נגבין. סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה אינן נגבין:

(ו) שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא

ושייר קרקע כל שהוא - והוא הדין אם שייר לעצמו מטלטלין, מתנתו מתנה, ואם עמד אינו חוזר. והוא שקנו מידו על אותו מתנה, דמתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין בין עמד בין לא עמד. ואם לא קנו מידו לא קנה מקבל המתנה אפילו מת השכיב מרע. ודוקא כשבא להקנות המתנה מחיים. אבל אם אמר יתנו לפלוני כך וכך אחר מותו אינו צריך קנין, ואפילו שייר לעצמו. ושכיב מרע שבא ליתן מתנה מחיים, אם לא שייר לעצמו כלום ועמד, חוזר ואפילו קנו מידו. ומצוה מחמת מיתה דשמענא ליה דקאמר וי ליה דמיית, לעולם חוזר, בין שייר בין לא שייר, ואפילו קנו מידו. ואם מת, קנה מקבל המתנה ואפילו בלא קנין:

. מתנתו קיימת. לא שייר קרקע כל שהוא. אין מתנתו קיימת. לא כתב בה שכיב מרע

לא כתב בה שכיב מרע - כד קציר ורמי בערסיה. ואף לא לשון מתנת בריא, כד הלך על רגלוהי בשוקא. ולא שייר כלום:

. הוא אומר שכיב מרע

הוא אומר שכיב מרע הייתי - וחוזרני בי. והלה אומר בריא היית ולא תחזור:

היה. והן אומרים בריא היה. צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע

צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע - דבתר השתא אזלינן, דהאידנא בריא הוא, ועליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעת המתנה:

. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים

וחכמים אומרים - לא אזלינן בתר השתא אלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ומקבל המתנה שבא להוציא מיד הנותן שהוא מוחזק, עליו להביא ראיה ועדים שבריא היה באותה שעה. והלכה כחכמים:

המוציא מחבירו עליו הראיה:

(ז) המחלק נכסיו על פיו. רבי אליעזר אומר אחד בריא. ואחד מסוכן. נכסים שיש להן אחריות. נקנין בכסף. ובשטר. ובחזקה. ושאין להן אחריות. אין נקנין אלא במשיכה. אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנו כבינתי

ר׳ אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן - ר׳ אליעזר לית ליה דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ואפילו מצוה מחמת מיתה סבירא ליה דאין מתנתו מתנה אלא בקנין, כמתנת בריא. ואין הלכה כרבי אליעזר:

כבינתי - תרגום רדידים כבינתא:

לבתי. והיא בשנים עשר מנה. ומתה. וקיימו את דבריה. אמר להן. בני רוכל תקברם אמן. וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין. מפני שאין יכול לכתוב. אבל לא

תקברם אמם - כלומר אין מביאין ראיה מהם שרשעים היו וקנסא קנסו רבנן לבנים לקיים לבת מתנת אמן, אע״פ שלא היה מן הדין:

אבל לא בחול - אם חילק השכיב מרע נכסיו בחול:

בחיל. רבי יהושע אומר בשבת אמרו קל וחומר בחול

קל וחומר בחול - וכן הלכה דבין בחול בין בשבת דברי שכיב מרע ככתיבי וכמסירי דמו, ואין צריך קנין. ואם שאל שיקנו מידו, קונים ממנו בין בחול בין בשבת כדי שלא תטרף דעתו עליו:

. כיוצא בו זכין לקטן ואין זכין לגדול רבי יהושע אומר לקטן אמרו. קל וחומר לגדול:

(ח) נפל הבית עליו ועל אביו. או עליו ועל מורישיו. והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב. יורשי האב אומרים הבן מת ראשון

יורשי האב אומרים הבן מת ראשון - ואין בעל חוב יכול להפרע מנכסים אלו שהרי לא זכה בהן הבן מעולם:

ואחר כך מת האב. בעלי החוב אומרים. האב מת ראשון ואחר כך מת הבן. בית שמאי אומרים יחלוקו

ובעלי החוב אומרים האב מת ראשון - ונפלו הנכסים שעה אחת לפני הבן. והם משועבדים לכתובת אשה ובעלי חוב:

בית שמאי אומרים יחלוקו - דקסברי בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי, ויורשי האב ובעלי חוב תרווייהו מוחזקים הוו, לפיכך יחלוקו:

. ובית הלל אומרים

ובית הלל אומרים - הנכסים בחזקת יורשים וכמוחזקים דמו ובעל חוב בא להוציא מידם ועליו להביא ראיה שהאב מת תחילה:

נכסים בחזקתן:

(ט) נפל הבית עליו ועל אשתו. יורשי הבעל אומרים האשה מתה

האשה מתה תחילה - ואין ליורשי האשה כלום, שהרי הבעל מת אחרון וירש את אשתו:

ראשונה ואחר כך מת הבעל. יורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה. בית שמאי אומרים יחלוקו. ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן

נכסים בחזקתן - נכסי צאן ברזל בחזקתן. ולא פירשו בית הלל אי בחזקת יורשי האשה שהיו שלה, אי בחזקת יורשי הבעל שאחריותן עליו, הלכך נכסי צאן ברזל יחלוקו:

. כתובה בחזקת יורשי הבעל. נכסים הנכנסים והיוצאין עמה. בחזקת יורשי האב:

וכתובת אשה - שהם מנה מאתים ותוספת, נשארים בחזקת יורשי הבעל:

ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה - הם נכסי מלוג. שבשעה שהיא נכנסת נכנסים עמה וכשהיא יוצאת יוצאים עמה. אם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה. אלו הם בחזקת יורשי האשה. נמצאו יורשי האשה נוטלים כל נכסי מלוג וחצי נכסי צאן ברזל:

(י) נפל הבית עליו

נפל הבית עליו ועל אמו - ואין לה בן אחר אלא זה. יורשי הבן אומרים האשה מתה תחלה וירש הבן נכסיה ואנו יורשים הבן. ויורשי האשה ממשפחת בית אביה אומרים הבן מת תחלה ואנו יורשים את האשה:

. ועל אמו. אלו ואלו מודים

אלו ואלו מודים - ב״ש וב״ה שיחלוקו. דכיון ששניהם באים מכח ירושה הוי ספק וספק ויחלוקו. ולא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו, דהתם יש שני מיני נכסים, יש שהבעל מוחזק ויש שהאשה מוחזקת, אבל הכא הכל בחזקת האשה כיון שהיתה אלמנה, ושניהם באים מכח ירושה לירש הכל, הלכך יחלוקו:

שיחלוקו. אמר רבי עקיבא מודה אני בזה

מודה אני בזה - דלדברי בית הלל הכא נמי אמרינן נכסים בחזקתן, בחזקת יורשיה מן האב, שהרי בחייה משמת בעלה אחר שבט אביה היא מתיחסת, וממונה נמי בחייה היה בחזקת שבט אביה. הלכך יורשיה מן האב יורשים אותה. והלכה כרבי עקיבא:

שהנכסים בחזקתן. אמר לו בן עזאי על החלוקין אנו מצטערין

על החלוקין אנו מצטערין - כלומר, על מחלוקת דלעיל דב״ש וב״ה אנו מצטערים שלא השוו דעתן, ואתה אומר שגם בזה חלוקין ובאת לחלוק על תנא קמא שאומר שהם שוין:

. אלא שבאת לחלק עלינו את השוין: