דף קח,א
והכבשים.
והכבשים - אשם נזיר ואשם מצורע הבאים בני שנה שנאמר בהן כבש ינתקו לרעייה דמיהן לשופר השלישי ואהכי לא מערב מותריהן עם מותר גזילות ומעילות משום דלא דמו דאלו בני שנה ואלו בני שתי שנים אלו באין לכפר ואלו להכשיר:
והשעירים.
והשעירים - שעירי חטאת של ציבור של רגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בשאין בה ידיעה כדאמרינן בשבועות (דף ב) ולא מפי השמועה, ואין לנו בהמה ניתקת לרעייה אלא אלו דכבשה ושעירה הבאין לחטאת יחיד אין ניתקות לרעיה אלא מתות:
והמותרות.
והמותרות - כגון מי שמקריב אחד מכל אלו והפריש מעות לשם כך והוזלו בהמות וניתותרו המעות נותן לשופר החמישי:
והמעה.
והמעה - קולבון שכל יחיד מביא מחצית השקל בהכרעה באדר ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנין קולבון אחד מעה קטנה מפני הכרעה שעכשיו לא נתנו בין שניהם אלא הכרע אחד ואילו הביאום כמשפטן היו שם שתי הכרעות לפיכך נותנין קולבון:
כולהו כחזקיה לא אמרי, לאנצויי לא חיישינן. דכל חד וחד יומיה קא עביד.
כל חד וחד יומיה עביד - ואם באו לו קרבנות הרבה שלא צריך לשופר אין לו ליטול כלום בעורות שנקנו מן המעות שניתנו בשופר:
כר' יוחנן לא אמרי, לאיעפושי לא חיישי'.
כזעירי לא אמרי, כיחידאה לא מוקמי.
כיחידאה לא מוקמינן - דלא חיישינן להא דרבי דאמר קטן והביא גדול לא יצא אלא המתנדב עגל נותן המעות לשופר של פר והכהנים מקריבין פרים מהם עד שיכלו כל המעות שיש שם:
כבר פדא נמי לא אמרי, מותרות! כולהו נמי מותרות!
מותרות - בתמיה כלומר איהו חשיב חד שופר למותרות כולהו קמאי נמי דחשיב מן הניתקין לרעייה מותרות נינהו שניתותרו מכדי קרבן:
מעה נמי לשקלים אזלא?
לשקלים אזלו - לתרומת הלשכה עם שאר השקלים:
דתניא, "להיכן קלבון זה הולך?
לשקלים. דברי ר"מ.
ר' אליעזר אומר, לנדבה".
לנדבה - לשופרות:
ושמואל אמר, כנגד, מותר חטאת.
הכי גרסינן כנגד מותר חטאת מותר אשם נזיר ומותר אשם מצורע כו' - שהפריש מעות לאחד מכל אלו וניתותרו נותנן לשופרות ואשם סתם היינו אשם גזילות ומעילות לא מיעריב מותר דידיה בהדי חטאת ואשם נזיר ומצורע לא מיעריב בהדי אשם סתם דזה בין שתי שנים ואיל בן שנה ואשם מצורע לא מיערב בהדי אשם נזיר דאשם נזיר בא להכשירו לנזירות טהרה ואין נותנין מדמו לבהונות ואין טעונים נסכים ואשם מצורע נותנין מדמו לבהונות וטעון נסכים ובא להתירו במחנה:
ומותר אשם.
ומותר אשם נזיר.
ומותר אשם מצורע.
ומותר מנחת חוטא.
ומותר דמנחת חוטא - הואיל ואיקרי חטאת אזיל מותרה לנדבת צבור דהכי אמרינן במסכת תמורה (דף כג) זה מדרש דרש יהוידע הכהן כל הבא ממותר חטאת וממותר אשם ילקח בהם עולות הבשר לשם ועורות לכהנים אבל מותר מעות שאר מנחות לא אזלי לנדבת צבור אלא הוא יוסיף משלו ומביא מנחה אחרת:
ומותר עשירית האיפה של כה"ג.
ומותר עשירית האיפה - של כ"ג שמקריב בכל יום ויום ואם הפריש מעות לעשירית האיפה של היום וניתותרו שוב אין יכול לצרפן לשם מחר אלא תפול לנדבת צבור שגם היא נקראת חטאת בפרק ואלו מגלחין במועד קטן (דף טז) יקריב חטאתו זו עשירית האיפה של כהן גדול:
ור' אושעיא אמר, כנגד מותר חטאת.
ומותר אשם.
ומותר אשם נזיר.
ומותר אשם מצורע.
ומותר קינין
ומותר קינין - המפריש מעות לקינו וניתותרו מקינין:
ומותר מנחת חוטא.
ושמואל מ"ט לא אמר כרבי אושעיא?
"קינין" תנא ליה רישא!
תנא ליה רישא - בשבעה שופרות קמאי חשיב חד דשמיה קינין:
ור' אושעיא תני, ולא תני קינין? והתני רבי אושעיא, ותני קינין?
ור' אושעיא תני במתניתין - שלש עשרה שופרות ולא תנא קינין בקמאי:
חד לקינין, וחד למותר קינין.
חד לקינין - מחוסר כפרה מביא מעות לקינו ונותן בשופר ואוכל בקדשים לערב כדקיימא לן (עירובין דף לב) אין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל המעות שבאותו שופר ולא חיישינן שמא לא יקריבו הואיל ואין באה על חטאת (ואי איהו גופיה לא מצי לאקרובינהו):
ורבי אושעיא מאי טעמא לא אמר כשמואל?
סבר לה כמאן דאמר, מותר של עשירית האיפה של כהן גדול ירקב.
דתניא, "מותר מנחת, נדבה. מותר מנחה, ירקב".
מאי קאמר? א"ר חסדא, הכי קאמר, "מותר מנחת" חוטא, "נדבה".
מנחת חוטא - שהרי לשם חובה הפריש:
נדבה - לשופרות:
"מותר" עשירית האיפה של כהן גדול "ירקב".
רבה אמר, אפי' מותר עשירית האיפה של כהן גדול נמי נדבה, אלא מותר לחמי תודה ירקב.
מותר לחמי תודה ירקב - דלאו חטאת איקרו ונדבת יחיד לא קרבי דבפני עצמו אי אפשר להקריבו שלא מצינו לחם קרב בפני עצמו ועם תודה אחרת אי אפשר להקריבו שהרי אין תודה קריבה בלא לחמה והכי מפרש בשקלים בפרק שני:
בפלוגתא, "מותר עשירית האיפה של כהן גדול, רבי יוחנן אמר, נדבה. רבי אלעזר אמר, ירקב".
מיתיבי, "מותר שקלים, חולין. ומותר עשירית האיפה, ומותר קיני זבין, וקיני זבות, וקיני יולדות, וחטאות, ואשמות - מותריהן נדבה".
מותר שקלים - הכניס מעות מרובים לשקלים ושקלן וניתותרו מהן:
מאי לאו, מותר עשירית האיפה של כהן גדול?
לא. מותר מנחת חוטא.
אמר רב נחמן בר רב יצחק, מסתברא כמאן דאמר מותר עשירית האיפה של כהן גדול ירקב.
דתניא, (ויקרא ה) "לא ישים עליה שמן, ולא יתן עליה לבונה, כי חטאת היא".
אמר רבי יהודה, היא קרויה חטאת, ואין אחרת קרויה חטאת. לימד על עשירית האיפה של כהן גדול, שאינה קרויה חטאת. וטעונה לבונה.
ואין אחרת - ואע"פ שהיא חובה אינה קרויה חטאת שיהא לה דין חטאת שלא יהא טעון לבונה:
ומדאינה קרויה חטאת, מותרה ירקב:
ומדלגבי לבונה לית ליה דין חטאת - לגבי מותר נמי לית ליה דין חטאת ואע"ג דאיקרי חטאת לאו דין חטאת אית לה דאימעטא לה מהאי קרא:
משנה שור זה עולה, ונסתאב - אם רצה יביא בדמיו שנים.
אם רצה יביא בדמיו שנים - ואע"ג דהוי גדול והביא קטן ובגמ' מפרש טעמא:
שני שוורים אלו עולה, ונסתאבו - רצה יביא בדמיהן אחד.
ורבי אוסר.
ורבי אוסר - לכתחילה אבל אם הביא יצא דכיון דאמר זה אינו חייב באחריותו:
איל זה עולה, ונסתאב - אם רצה יביא בדמיו כבש.
כבש זה עולה, ונסתאב - אם רצה יביא בדמיו איל.
ורבי אוסר:
_____________________________________
תוספוס
והמעה - קולבון. שכל יחיד מביא מחצית השקל בהכרע באדר.
ואם נתנו בין שניהם שקל שלם, נותנין קולבון א', מעה קטנה, מפני הכרע.
שעכשיו לא נתנו שניהם אלא הכרע אחד. ואילו הביאו כמשפטו, היה שם שתי הכרעות. לפיכך נותנין קולבון אחד כך פירש בקונט'.
וקשיא, דאם הכרע עולה יותר ממעה, היאך יוצאין בהכרע אחד במעה, והלא חייבין שתי הכרעות?
ואם זה שיעור הכרע, למה דחק בקונטרס לפרש כן?
לפיכך נראה, דבכל הכרעות מיירי.
ופלוגתא היא בתוספ' דשקלים. דתניא, "כמה הוא נותן?
קולבון. מעה כסף, אחד מכ"ד כסף, לסלע.
וחכמים אומרים, חצי מעה של ארבע איסרות.
וקולבונות אלו מה היו עושין מהן?
נופלין לשקלים. דברי ר"מ.
ר' אלעזר אומר לנדבה":
ושמואל מאי טעמא לא אמר כרבי אושעיא - והוא הדין כל הני אמוראי דלעיל,
"ורבי אושעיא מאי טעמא לא אמר כשמואל?" דבשלמא אמוראי דלעיל סברי, דמותר מנחה לאו לנדבה אזלי, אלא לרבי אושעיא דחשיב מותר מנחות חוטא, כל שכן מותר עשירית האיפה:
היא קרויה חטאת - בפרק קמא (לעיל ד.) דרשינן לה. ותרתי שמעת מינה:
ומדאינה קרוייה חטאת ירקבו - לא דמי למותר מנחה דלא תירקב, ואינה קרויה חטאת?
ועשירית האיפה דווקא דקרוייה חטאת ביחזקאל (מו) אתא האי קרא לאפוקי, דאין מותר קרויה חטאת ותירקב: