והשנית: היא אהבה ותאוה, שהנפש מתאוה ואוהבת וחפיצה לדבקה בה', לצרור בצרור החיים, וקרבת אלהים טוב לה מאד, ובו תחפוץ.
ורע לה מאד, להתרחק ממנו ית' ח"ו, להיות מחיצה של ברזל מהחיצונים מפסקת ח"ו.
ואהבה זו, היא מוסתרת בלב כלל ישראל, אפילו ברשעים, וממנה באה להם החרטה.
אך מפני שהיא מוסתרת ונעלמה בבחינת גלות בגוף, הרי הקליפה יכולה לשלוט עליה.
וזהו רוח שטות המחטיא לאדם.
וע"כ עבודת האדם לקונו היא, להתחזק ולהתגבר על הקליפה בכל מכל כל.
דהיינו, מתחלה לגרשה מהגוף לגמרי, ממחשבה דו"מ, שבמוח, ולשון, ורמ"ח אברים.
ואח"כ, יוכל ג"כ להוציא ממסגר אסיר, בחוזק יד.
דהיינו, להיות חזק ואמיץ לבו בגבורים, להיות האהבה המסותרת נגלית בגילוי רב, בכל כחות חלקי הנפש שבגוף.
דהיינו, העיקר בשכל ובמחשבה שבמוח.
שהשכל יחשב ויתבונן תמיד, כפי שכלו והשכלתו בבורא יתברך, איך שהוא חיי החיים בכלל, וחיי נשמתו בפרט.
וע"כ, יכסוף ויתאוה להיות דבוק בו וקרוב אליו, כוסף טבעי, כבן הכוסף להיות תמיד אצל אביו.
וכמו אש העולה למעלה תמיד בטבעה למקורה.
וכל מה שיתמיד לחשוב בשכלו כוסף זה, ככה יתגבר ויתפשט כוסף זה גם בפיו ובכל אבריו. לעסוק בתורה ומצות, לדבקה בהם בה' ממש, דאורייתא וקוב"ה כולא חד.
ועל כוסף זה שבגילוי רב כתיב: "צמאה נפשי וגו'", כאדם הצמא למים, ואין לו תענוג עדיין כלל.
וגם על כוסף זה, ואהבה זו המוסתרת בנו, אנו מעתירים לה' להיות בעזרנו, להוציאה ממסגר, ושיהיה הלב מלא ממנה לבדה, ולא תכנס צרתה בביתה, שהיא תאות עוה"ז.
רק שתהיה היא עקרת הבית, למשול בצרתה ולגרשה החוצה ממחדו"מ עכ"פ. הגם שלא יוכל לשלחה לגמרי מלבו, עכ"פ תהיה היא מוסתרת בבחי' גלות ועבדות לעקרת הבית גברתה, להשתמש בה לדברים הכרחים לה לבד, כאכילה ושתיה. כדכתיב: "בכל דרכיך דעהו":