וע"כ, ראשית הכל, שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה.
ויחיה ממש באמונתו בה', המחיה ומטיב עמו בכל רגע.
ומי שמתעצב ומתאונן, מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין, וחסר לו איזה טובה.
והרי זה ככופר ח"ו.
וע"כ הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת.
אבל המאמין, לא יחוש משום יסורין בעולם.
ובכל עניני העולם, הן ולאו שוין אצלו, בהשוואה אמיתית.
ומי שאין שוין לו, מראה בעצמו שהוא מערב רב, דלגרמייהו עבדין.
ואוהב א"ע, לצאת מתחת יד ה', ולחיות בחיי עו"ג, בשביל אהבתו א"ע.
וע"כ הוא חפץ בחיי בשרים, ובני ומזוני, כי זה טוב לו.
ונוח לו, שלא נברא.
כי עיקר בריאת האדם בעוה"ז, הוא בשביל לנסותו בנסיונות אלו, ולדעת את אשר בלבבו.
אם יפנה לבבו אחרי אלהים אחרים, שהם תאוות הגוף המשתלשלים מס"א, ובהם הוא חפץ.
או אם חפצו ורצונו לחיות חיים אמיתים, המשתלשלים מאלקים חיים,
אף שאינו יכול:
(צ"ע. ובאיזה כת"י ליתא תיבות אלו [אף שאינו יכול] ובנוסחא אחרת מצאנו כך. "או אם חפצו ורצונו אף שאינו יכול לחיות חיי אמיתים כו'". ולפי נוסחא זו נראה שתיבות [אף שאינו יכול] הוא מאמר מוסגר).:
ויאמין, שבאמת הוא חי בהם.
וכל צרכיו וכל עניניו משתלשלים באמת, בפרטי פרטיותיהם, שלא מס"א.
כי, "מה' מצעדי גבר כוננו".
ו"אין מלה כו'"[1].
ואם כן, הכל טוב בתכלית, רק שאינו מושג.
ובאמונה זו, באמת נעשה הכל טוב, גם בגלוי.
שבאמונה זו שמאמין שהרע הנדמה בגלוי, כל חיותו הוא מטוב העליון, שהיא חכמתו יתברך, שאינה מושגת, והיא העדן שלמעלה מעוה"ב.
הרי באמונה זו נכלל ומתעלה באמת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז: