והנה ענין אהבה זו, רצה מרע"ה ליטע בלב כל ישראל, בפרשה: "ועתה ישראל וגו'" בפסוק: "הן לה' אלהיך השמים וגו' רק באבותיך חשק וגו' ומלתם וגו' בשבעים נפש וגו' ואהבת וגו'".
ולכן סיים דבריו על אהבה זו: "אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה", שהיא אהבה עשויה בלב, ע"י הבינה והדעת בדברים המעוררים את האהבה.
וע"ז צוה כבר תחלה: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", כדי שעי"ז תבא, לאהבה את ה'. כדאיתא בספרי ע"פ זה.
והנה על אהבה זו השנית, שייך לשון מצוה וצווי.
דהיינו לשום לבו ודעתו בדברים המעוררים את האהבה.
אבל באהבה ראשונה, שהיא שלהבת העולה מאליה, לא שייך לשון צווי ומצוה כלל.
ולא עוד, אלא שהיא מתן שכרן של צדיקים, לטעום מעין עוה"ב בעוה"ז.
שעליה נאמר: "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", כמו שיתבאר במקומה.