אבל יחוד נפשו והתכללותה באור ה' להיות לאחדים.
בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמיתו לגמרי, בכל לב ובכל נפש.
מאהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל לדבקה בה', ולא ליפרד ולהיות נכרת ונבדל ח"ו מיחודו ואחדותו ית' בשום אופן, אפי' במסירת נפש ממש.
ועסק התורה ומצות והתפלה הוא ג"כ ענין מסירת נפש ממש.
כמו בצאתה מן הגוף, במלאת שבעים שנה, שאינה מהרהרת בצרכי הגוף, אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפלה, שהן דבר ה' ומחשבתו ית', והיו לאחדים ממש.
שזהו כל עסק הנשמות בג"ע. כדאיתא בגמרא ובזהר.
אלא ששם מתענגים בהשגתם והתכללותם באור ה'.
וזהו שתקנו בתחלת ברכות השחר קודם התפלה: אלהי נשמה וכו' ואתה נפחתה כו' ואתה עתיד ליטלה ממני כו'.
כלומ' מאחר שאתה נפחתה בי ואתה עתיד ליטלה ממני, לכן מעתה אני מוסרה ומחזירה לך לייחדה באחדותך.
וכמ"ש: אליך ה' נפשי אשא.
והיינו על ידי התקשרות מחשבתי במחשבתך ודיבורי בדיבורך באותיות התורה והתפלה. ובפרט באמירה לה' לנכח, כמו: ברוך אתה וכה"ג.