ואף שלהיות כוונה זו אמיתית בלבו, שיהיה לבו חפץ באמת יחוד העליון הזה.
צריך להיות בלבו אהבה רבה לה' לבדו, לעשות נחת רוח לפניו לבד, ולא לרוות נפשו הצמאה לה'.
אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמי', דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה כו' [כמ"ש לעיל בשם רעיא מהימנא].
מ"מ יש לכל אדם להרגיל עצמו בכוונה זו.
כי אף שאינה באמת לאמיתו לגמרי בלבו, שיחפוץ בזה בכל לבו.
מ"מ מעט מזער חפץ לבו בזה באמת, מפני אהבה הטבעית שבלב כל ישראל לעשות כל מה שהוא רצון העליון ב"ה.
ויחוד זה הוא רצונו האמיתי. והיינו יחוד העליון שבאצילות, הנעשה באתערותא דלתתא, ע"י יחוד נפש האלהית והתכללותה באור ה' המלובש בתורה ומצות שעוסקת בהן, והיו לאחדי' ממש כמש"ל.
כי עי"ז מתיחדים ג"כ מקור התורה והמצות שהוא הקב"ה, עם מקור נפשו האלהית הנקרא בשם שכינה, שהן בחי' ממלא כל עלמין ובחי' סובב כל עלמין. כמ"ש במ"א באריכות.