ואף שמהותה ועצמותה של נפש הבהמית שבלבו, שהן מדותיה הרעים, עדיין לא נכללו בקדושה - מ"מ מאחר דאתכפין לקדושה, ובע"כ עונין אמן, ומסכימין ומתרצין לעשיית המצוה - ע"י התגברות נפשו האלהית שבמוח ששליט על הלב - והן בשעה זו בבחי' גלות ושינה כנ"ל, ולכך אין זו מניעה מהשראת השכינה על גוף האדם בשעה זו.
דהיינו שכח נפש החיונית המלובש בעשיית המצוה הוא נכלל ממש באור ה', ומיוחד בו ביחוד גמור. וע"י זה ממשיך הארה לכללות נפש החיונית שבכל הגוף. וגם על הגוף הגשמי, בבחי' מקיף מלמעלה מראשו ועד רגליו.
וז"ש: "ושכינתא שריא על רישיה", על דייקא. וכן: אכל בי עשרה שכינתא שריא.
והנה כל בחי' המשכת אור השכינה שהיא בחי' גילוי אור א"ס ב"ה, אינו נקרא שינוי ח"ו בו ית', ולא ריבוי.
כדאיתא בסנהדרין: דאמר ליה ההוא מינא לרבן גמליאל: "אמריתו כל בי עשרה שכינתא שריא, כמה שכינתא אית לכו?"
והשיב לו: "משל מאור השמש הנכנס בחלונות רבים כו'".
והמשכיל יבין: