והנה כשהאדם עוסק בתורה, אזי נשמתו, שהיא נפשו האלהית, עם שני לבושיה הפנימים לבדם, שהם כח הדבור ומחשבה, נכללות באור ה' א"ס ב"ה, ומיוחדות בו ביחוד גמור.
והיא השראת השכינה על נפשו האלהית. כמארז"ל: שאפי' אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו.
אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית, שהיא החיונית, המלובשת בגופו ממש - צריך לקיים מצות מעשיות, הנעשים ע"י הגוף ממש. שאז כח הגוף ממש שבעשיה זו, נכלל באור ה' ורצונו ומיוחד בו ביחוד גמור. והוא לבוש השלישי של נפש האלהית.
ואזי גם כח נפש החיונית שבגופו ממש, שמקליפת נוגה, נתהפך מרע לטוב ונכלל ממש בקדושה כנפש האלהית ממש. מאחר שהוא הוא הפועל ועושה מעשה המצוה. שבלעדו לא היתה נפש האלהית פועלת בגוף כלל. כי היא רוחניית, והגוף גשמי וחומרי, והממוצע ביניהם - היא נפש החיונית הבהמית המלובשת בדם האדם שבלבו וכל הגוף.