ואח"כ יבא לידי שמחה אמיתית. דהיינו שזאת ישיב אל לבו לנחמו בכפליים, אחר הדברים והאמת האלה הנ"ל.
לאמר ללבו: אמת הוא כן בלי ספק, שאני רחוק מאד מה' בתכלית, ומשוקץ ומתועב כו'.
אך כל זה הוא אני לבדי, הוא הגוף עם נפש החיונית שבו. אבל מ"מ יש בקרבי חלק ה' ממש, שישנו אפי' בקל שבקלים, שהיא נפש האלהית עם ניצוץ אלקות ממש המלובש בה להחיותה. רק שהיא בבחי' גלות.
וא"כ, אדרבה, כל מה שאני בתכלית הריחוק מה', והתיעוב ושיקוץ - הרי נפש האלהית שבי בגלות גדול יותר, והרחמנות עליה גדולה מאד. ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה, להשיבה אל בית אביה כנעורי', קודם שנתלבשה בגופי, שהיתה נכללת באורו ית', ומיוחדת עמו בתכלית.
וגם עתה כן תהא כלולה ומיוחדת בו ית'. כשאשים כל מגמתי בתורה ומצות, להלביש בהן כל עשר בחינותיה כנ"ל. ובפרט במצות תפלה. לצעוק אל ה' בצר לה, מגלותה בגופי המשוקץ, להוציאה ממסגר, ולדבקה בו ית'.
וזו היא בחי' תשובה ומעשים טובים, שהן מעשים טובים שעושה כדי להשיב חלק ה' למקורא ושרשא דכל עלמין.