פרק לא
והנה אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בענייני' הנ"ל כשעה ושתים, להיות בנמיכת רוח ולב נשבר, יבא לידי עצבות גדולה - לא יחוש.
ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה, כי בצד הקדושה כתיב: "עוז וחדוה במקומו". ו"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". וכן לדבר הלכה וכו'.
אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא - היא מבחי' טוב שבנוגה [ולכן כתב האר"י ז"ל שאפי' דאגת העונות אינה ראויה כ"א בשעת הוידוי ולא בשעת התפלה ות"ת שצ"ל בשמחה שמצד הקדושה דווקא] -
אעפ"כ הרי כך היא המדה, לאכפיא לס"א במינה ודוגמתה. כמארז"ל: "מיניה וביה אבא לשדי' ביה נרגא" (סנהדרין לט, ב). ו"פגע בו כיוצא בו" (שבת קכא, ב).
וע"ז נאמר: "בכל עצב יהיה מותר". והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב כדלקמן.
אך באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בס"א נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש. כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו. אבל מרירות ולב נשבר, אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר. רק שהיא חיות מבחי' גבורות קדושות, והשמחה מבחי' חסדים. כי הלב כלול משתיהן.
והנה לעתים צריך לעורר בחי' גבורות הקדושות כדי להמתיק הדינים שהם בחי' נפש הבהמי' ויצה"ר, כששולט ח"ו על האדם. כי אין הדינים נמתקין אלא בשרשן.
ולכן ארז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב". והיינו בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך.
אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם היא בשעה שהוא עצב בלא"ה, ממילי דעלמא או כך בלי שום סבה - אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא הנ"ל. ולקיים מארז"ל: "לעולם ירגיז וכו'", כנ"ל. ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא.