והן בבחי' ועשה טוב.
להתגבר כארי, בגבורה ואומץ הלב, נגד היצר.
המכביד את גופו, ומפיל עליו עצלה, מבחינת יסוד העפר, שבנפש הבהמית.
מלהטריח גופו בזריזות, בכל מיני טורח, ועבודת משא, בעבודת ה'.
שיש בה טורח ועמל.
כגון, לעמול בתורה בעיון, ובפה, "לא פסיק פומיה מגירסא".
וכמארז"ל, "לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה, כשור לעול, וכחמור למשאוי".
וכן לתפלה בכונה, בכל כחו ממש.
וכן בעבודת ה' שהוא בדבר שבממון, כמו עבודת הצדקה.
וכיוצא באלו.
ממלחמות היצר ותחבולותיו, לקרר נפש האדם, שלא להפקיר ממונו ובריאות גופו.
שלעמוד נגדו ולכבשו, "קרוב מאד" אל האדם.
כשישים אל לבו, שלנצח היצר בכל זה, ויותר מזה, ולעשות הפכו ממש.
קל מאד, מיסורי מיתה, ה' ישמרנו.
ויסורי מיתה, ה' ישמרנו, היה מקבל באהבה וברצון.
שלא ליפרד מיחודו ואחדותו ית', אפי' לפי שעה, להשתחות לעבודה זרה חס ושלום.
וכל שכן, שיש לו לקבל באהבה וברצון, כדי לדבקה בו לעולם ועד.
דהיינו, כשיעשה רצונו יתברך בעבודה זו, יתגלה בה פנימית רצון העליון, בבחינת פנים וגילוי רב, ולא בהסתר כלל.
וכשאין שום הסתר פנים ברצון העליון, אזי אין דבר נפרד כלל וכלל, להיות יש ודבר בפני עצמו.
ולזאת, תהיינה נפשו האלהית, והחיונית, ולבושיהן כולן, מיוחדות בתכלית היחוד, ברצון העליון, ואור אין סוף ברוך הוא כנ"ל.
ויחוד זה למעלה, הוא נצחי לעולם ועד.
כי הוא ית' ורצונו למעלה מהזמן.
וכן גילוי רצונו שבדבורו, שהיא התורה, הוא נצחי.
וכמו שכתוב "ודבר אלהינו יקום לעולם".
"ודבריו חיים וקיימים כו'".