וזהו שכתוב: "כי קרוב אליך הדבר מאד וגו'".
שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות והשכחה מקרבו, ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד, המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק.
וז"ש: ובלבבך.
ונכלל בה גם דחילו.
דהיינו, שלא ליפרד בשום אופן מיחודו ואחדותו יתברך, אפי' במסירת נפש ממש, בלי שום טעם ושכל מושג אלא בטבע אלהי.
וכ"ש בשבירת התאוות, הקלה מיסורי מיתה, שקרוב אליו הדבר יותר לכבוש היצר.
הן בבחי' סור מרע: אפי' מעבירה קלה של דברי סופרים, שלא לעבור על רצונו ית'. מאחר שנפרד בה מיחודו ואחדותו, כמו בע"ז ממש, בשעת מעשה.
והרי גם בע"ז יכול לעשות תשובה אח"כ. ואף שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין כו' היינו שאין מחזיקים ידו להיות לו שעת הכושר לעשות תשובה אבל אם דחק השעה ועשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ואעפ"כ כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת ה' שלא להשתחוות לע"ז אפי' לפי שעה ולעשות תשובה אח"כ והיינו מפני אור ה' המלובש בנפשם כנ"ל שאינו בבחי' זמן ושעה כלל אלא למעלה מהזמן ושליט ומושל עליו כנודע.