ועוד זאת במאכלות אסורות^[1] - שלכך נקראים בשם: "איסור" מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים, לעבוד ה' בכח אכילה ההיא וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא - אין החיות שבה^[2] עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה, כמו ההיתר^[3] - מפני איסורה בידי הסטרא אחרא משלש קליפות הטמאות.

ואפילו הוא איסור דרבנן^[4] - ש"חמורים דברי סופרים, יותר מדברי תורה כו'"^[5]. ולכן^[6], גם היצר הרע וכח המתאוה לדברים האסורים - הוא שד משדין נוכראין, שהוא יצר הרע של אומות עובדי גילולים שנפשותיהם משלש קליפות הטמאות. מה שאין כן היצר הרע וכח המתאוה לדברים המותרים למלאת תאותו - הוא שד משדין יהודאין, לפי שיכול לחזור לקדושה^[7] כדלעיל.

אך מכל מקום קודם שחזר לקדושה^[8] הוא^[9] סטרא אחרא וקליפה^[10]. וגם אחר כך הרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף - להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו^[11]. ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר - לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין.

אלא אם כן, מי שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו, כרבינו הקדוש^[12].