פרק ד
ועוד[1] יש לכל נפש אלהית שלשה לבושים, שהם: מחשבה, דבור, ומעשה של תרי"ג מצות התורה[2]. שכשהאדם מקיים במעשה כל מצות מעשיות, ובדבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצות והלכותיהן[3], ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפשט רמז דרוש סוד התורה - הרי כללות[4] תרי"ג אברי נפשו[5] מלובשים בתרי"ג מצות התורה.
ובפרטות[6]: בחינת חכמה בינה דעת שבנפשו - מלובשות בהשגת התורה שהוא משיג: בפשט רמז דרוש סוד, כפי יכולת השגתו, ושרש נפשו למעלה[7].
והמדות, שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן - מלובשות בקיום המצות במעשה, ובדבור - שהוא: "תלמוד תורה, שכנגד כולן[8]"[9].
כי האהבה היא שרש כל רמ"ח מצות עשה, וממנה הן נמשכות, ובלעדה אין להן קיום אמיתי[10]. - כי המקיימן באמת[11], הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת, ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פקודין, שהם רמ"ח אברין דמלכא, כביכול[12], כמו שכתוב במקום אחר.
[13]והיראה, היא שרש[14] לשס"ה לא תעשה - כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה[15], או יראה פנימית מזו, שמתבושש מגדולתו[16], למרות עיני כבודו, ולעשות הרע בעיניו, כל[17]: "תועבת ה' אשר שנא" - הם הקליפות וסטרא אחרא, אשר יניקתם[18] מהאדם התחתון, ואחיזתם בו[19], הוא בשס"ה מצות לא תעשה[20].