והטעם, משום דחכמה בינה דעת דעשיה, דבחינת נשמה. הוא מקור החיות
דחכמה בינה דעת דנפש רוח, ותולדותיהן.
והתהוותן מאין ליש, עם תולדותיהן.
עד סוף העשיה, היא הארץ וכל צבאה.
אבל חכמה בינה דעת דהלכות בטעמיהן, שבמלכות דבריאה ויצירה.
ענין החכמה היא בתיקון פרצופי האצילות.
שבהן תלוין כל טעמי המצות.
מצות עשה, בה' חסדים.
ומצות לא תעשה, בה' גבורות.
ומשום הכי נמי, כשירדו להתלבש בנבראים.
הן במלכות דבריאה ויצירה דבחינת נשמה דוקא, שהוא מכלים דאצילות.
ולא בבחי' נפש רוח.
ואף דחכמה בינה דעת דבריאה יצירה דבחינת נשמה, שגבהה מאד מעלתן, על בחי' מלכות דבריאה יצירה דנשמה.
ואף על פי כן הן מקור לחכמה בינה דעת דבריאה יצירה של בחינת נפש רוח שהן המלאכים?
לא קשה מידי, דבאמת המלאכים והנשמות אינן אלא מטפה הנמשכת מחכמה בינה דעת דנשמה ליסוד ז"א וניתן לנוקבא ומשם יצאו בבחינת לידה.
כי אף אם תמצי לומר שנבראו מהארת הכלים דנוקבא דאצילות, הרי הם היורדים ונעשים נשמה.
אבל עצמות חכמה בינה דעת דנשמה, מתפשט בו' קצוות דז"א ונוקבא ושם הם שיתא סדרי משנה וגמרא