משא"כ מעשה המצות, מעשה אלקים המה.^[1]

הנה בדרך השתלשלות מכלים דאצילות, לבריאה יצירה עשייה, ממהותן ועצמותן, דחיצוניותן. 

כמו על דרך משל אתרוג ומיניו - הלביש בהן הקב"ה ממהותן ועצמותן דחסדים [פנימית] [פנימים] דז"א, והיינו מבחי' חיצוניותן, כנודע, בכל מצות מעשיות.

משא"כ האדם, אפי' יש לו נשמה דאצילות, מאחר שמלובשת בגוף. לא יוכל למצוא בנפשו ולהשיג מהותן ועצמותן של פנימית החסדים דז"א דאצי'.

(כי האצי' היא בחי' חיה בכללות העולמות אבי"ע, שהיא בחי' מקיף מלמעלה ואינה מתלבשת בכלי כלל)

כ"א מציאותן, ע"י דחילו ורחימו שכליים.

ומ"ש: "וראית את אחורי", הוא בדרך נבואה דוקא.

(שהוא התפשטות הגשמיות, כמ"ש בר"מ פ' משפטים).

והיינו הטעם, לפי שאי אפשר לנברא להשיג כלום במהות האלקות, שהוא הבורא.

ובלי השגה, אין זו הלבשה ותפיסא ודביקות אמיתית.

משא"כ האתרוג, עד"מ, חיותו נמשכה ונשתלשלה ממהות חיצונית דכלים דנוק' דז"א דאצי', שהוא בחי' אלקות. כמ"ש בע"ח, שכל הפירות הן באצי'.

כי למ"ד כלים דאצי' ירדו לבי"ע. (והן יו"ד מאמרות שבהן נברא העולם) ע"י התלבשות בנוק' דעשי', מהות במהות.

כי הכלים דאצי' נעשו נשמה בעשי', שהיא בחי' אלקות ממש. לפי שבאצי' איהו וגרמוהי חד, המאציל והנאצל.

וע"י התלבשות מהות הנשמה במהות הכלים דנוק' דעשיה, נתהוה האתרוג.

נמצא כשתופס האתרוג ומנענעו כהלכתו, הרי זה תופס ממש חיותו המלובש בו מנוק' דאצי' המיוחדת באור א"ס המאציל ב"ה.

משא"כ בכוונתו, אינו משיג ותופס, אף היודע הסוד, אלא מציאותה ולא מהותה.

אך בלימוד הלכות אתרוג, משיג ותופס האתרוג ממש ומצותו כהלכה, בבחי' דבור ומחשבה. וכל שכן הלומד הסוד.

אבל דוקא סודות המצוה. דלא גרע מלימוד הלכותיה, ואדרבה כו'. אף שאינו משיג המהות.