והנה אור זה הגנוז לצדיקים לע"ל - הנק' בשם "נועם ה'", ו"צחצחות"' "להתענג על ה'", ו"ד' מאות עלמין דכסופין דמתענגי בהון צדיקייא כו'", כמ"ש "ארבע מאות שקל כסף כו'" - הנה יש בו מעלות ומדרגות רבות מאד, גבוה מעל גבוה.
אך הארה מועטת, היורדת מדרגה אחר מדרגה לברוא לבוש זה, היא מבחי' מדרגה האחרונה שבאור זה. ונקראת בשם מדרגה החיצונה ואחוריים, דרך משל.
כמ"ש בזהר דר"ח ע"ב, (עיין בס' מק"מ), ור"י ע"ב, "ומה דאשתאר כו'". והנה כמו שבנשמת האדם יש בה כח התענוג, שמתענגת ממה שיש לה ענג ממנו, כמו מהשכלת שכל חדש, וכה"ג.
ובחי' חיצוניות ואחוריים של כח ובחי' התענוג שבה, היא בחי' כח הרצון שבה, שהוא רוצה מה שהוא רוצה, דהיינו דבר שאינו צער, שהצער היפך תענוג.
וככה עד"מ באור א"ס ב"ה ג"כ, כביכול הרצון העליון ב"ה, היא בחי' חיצוניות ואחוריים, לבחי' ענג העליון ונועם ה' וצחצחות ועלמין דכסופין הנ"ל.
הגם שהם מיוחדים בתכלית היחוד, שהוא ית' ורצונו אחד.
ולא כרצון האדם ח"ו, לא מיניה ולא מקצתיה, ואין דמיון ביניהם כלל.
אעפ"כ דברה תורה כלשון בנ"א, לשכך האזן מה שיכולה לשמוע, במשל ומליצה מנשמת האדם, הכלולה מכח התענוג והרצון והחכמה והבינה וכו'.
וכנראה בחוש, שכשאדם משכיל איזה שכל חדש נפלא, אזי באותה רגע עכ"פ נולד לו תענוג נפלא בשכלו.
מכלל, שהתענוג הוא למעלה מעלה מבחי' השכל והחכמה, רק שמלובש בבחי' שכל וחכמה.
וכשהאדם מרגיש השכל וחכמה, דהיינו שמשיגה ומבינה היטב, אזי מרגיש ג"כ בחי' התענוג המלובש בחכמה.
ולכן נקראת בחי' בינה בשם עוה"ב בזוה"ק, שהיא בחי' התגלות החכמה, עם התענוג המלובש בה, שמשיגים הצדיקים בג"ע, ומשכילים בפנימיות התורה.
דאורייתא מחכמה נפקא, ואורייתא וקב"ה כולא חד: