והנה, כל זה הוא רק על דרך משל לבד.
כי כל זה, הוא בנפש השכלית התחתונה שבאדם, הבאה מקליפת נוגה.
אך באמת לאמיתו, בנפש העליונה האלהית, שהיא חלק אלוה ממעל - כל המדות, פנימיות וחיצוניות, הן לה' לבדו.
כי מחמת אהבת ה', ומרוב חפצו לדבקה בו, הוא חפץ חסד, כדי לדבוק במדותיו.
כמארז"ל ע"פ, "ולדבקה בו", "הדבק במדותיו".
וכן במדת הגבורה, להפרע מן הרשעים, ולענשם בעונשי התורה.
וכן להתגבר על יצרו, ולקדש א"ע במותר לו. ולעשות גדר וסייג לתורה - מפני פחד ה' ויראתו, פן יבא לידי חטא ח"ו.
וכן לפאר את ה' ותורתו, בכל מיני פאר, ולדבקה בשבחיו בכל בחי' נפשו. דהיינו בהתבוננות שכלו ומחשבתו, גם בדיבורו.
וכן לעמוד בנצחון נגד כל מונע מעבודת ה' ומלדבקה בו. ונגד כל מונע מלהיות כבוד ה' מלא את כל הארץ. כמלחמות ה' אשר נלחם דוד המלך עליו השלום.
וכן להשתחוות ולהודות לה', אשר מחיה ומהוה את הכל, והכל בטל במציאות אצלו, וכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש.
ואף שאין אנו משיגים איך הוא הכל אפס ממש קמיה, אעפי"כ "מודים אנחנו" בהודאה אמיתית, שכן הוא באמת לאמיתו.
ובכלל זה ג"כ, להודות לה' על כל הטובות אשר גמלנו, ולא להיות כפוי טובה ח"ו.
ובכלל זה, להודות על כל שבחיו ומדותיו ופעולותיו באצי' ובריאות עליונים ותחתונים, שהם משובחים עד אין תכלית [נ"א חקר], ונאים וראוים אליו ית' וית'. והוא מלשון "הוד והדר".
וכן במדת: "צדיק יסוד עולם", להיות נפשו קשורה בה' חיי החיים, ולדבקה בו בדביקה וחשיקה, בחשק ותענוג נפלא.
ובמדת מל', לקבל עליו עול מלכותו ועבודתו כעבודת כל עבד לאדונו, באימה וביראה.
ומקור ושורש כל המדות הן מחב"ד.
דהיינו החכמה, היא מקור השכל, המשיג את ה' וחכמתו וגדולתו ומדותיו הקדושות, שמנהיג ומחיה בהן כל העולמות עליונים ותחתונים.
ובינה, היא ההתבוננות בהשגה זו באורך ורוחב ועומק בינתו, להבין דבר מתוך דבר.
ולהוליד מהשגה זו תולדותיה, שהן מדות אהוי"ר, ושארי מדות, הנולדות בנפש האלהית המשכלת ומתבוננת בגדולת ה'.
כי: "לגדולתו אין חקר".
ויש בחי' גדולת ה', שע"י התבוננות הנפש האלהית בה - תפול עליה אימתה ופחד, שהיא יראה תתאה, שהיא בחינת מלכות.
ויש בחי' גדולת ה', שממנה באה יראה עילאה, יראה בושת.
ויש בחינה, שממנה באה אהבה רבה.
ויש בחינה, שממנה באה אהבה זוטא.
וכן במדות החיצוניות, שהן חסד כו'.
ובכולן צריך להיות מלובש בהן בחינת הדעת.
שהוא בחינת התקשרות הנפש, הקשורה ותקועה בהשגה זו, שמשגת איזה ענין מגדולת ה', שממנה נולדה בה איזה מדה מהמדות.
כי בהיסח הדעת כרגע מהשגה זו - מסתלקת ג"כ המדה הנולדה ממנה, מהגילוי בנפש, אל ההעלם, להיות בה בכח ולא בפועל.
ולכן נקרא הזיווג בלשון דעת, מפני שהוא לשון התקשרות.
וזהו בחי' דעת תחתון [נ"א הדעת התחתון] המתפשט במדות, ומתלבש בהן להחיותן ולקיימן.
ויש בחינת דעת העליון, שהוא בחינת התקשרות וחיבור, מקור השכל המשיג עומק המושג, שהוא כנקודה, וכברק המבריק על שכלו, שיתפשט למטה.
ויבא עומק המושג לידי הבנה בהרחבת הביאור, באורך ורוחב, שהיא בחינת בינה, הנק': "רחובות הנהר", כמו שיתבאר במקומו: