ובכל שנה ושנה, יורד ומאיר מחכמה עילאה אור חדש ומחודש, שלא היה מאיר עדיין מעולם, לארץ העליונה.
כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ער"ה, כשהחדש מתכסה בו. ואח"כ, ע"י תקיעת שופר והתפלות, נמשך אור חדש עליון מבחי' עליונה יותר, שבמדרגת חכמה עילאה.
להאיר לארץ עליונה ולדרים עליה, הם כל העולמות העליונים והתחתונים, המקבלים חיותם ממנה.
דהיינו מן האור א"ס ב"ה, וחכמתו, המלובש בה.
כדכתיב: "כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור".
דהיינו אור המאיר מחכמה עילאה מקור החיים.
(וכנודע לי"ח, שבכל ר"ה היא הנסירה, ומקבלת מוחין חדשים עליונים יותר כו')
ובפרטי פרטיות כן הוא בכל יום ויום, נמשכין מוחין עליונים יותר בכל תפלת השחר.
ואינן מוחין הראשונים שנסתלקו אחר התפלה, רק גבוהין יותר.
ודרך כלל, בכללות העולם, בשית אלפי שנין, כן הוא בכל ר"ה ור"ה.
וז"ש: "תמיד עיני ה' אלהיך בה".
שהעינים הם כינוים להמשכת והארת אור החכמה.
שלכן נקראו חכמים: "עיני העדה".
"ואוירא דא"י מחכים".
והארה והמשכה זו, אף שהיא תמידית, אעפ"כ אינה בבחי' ומדרגה אחת לבדה מימי עולם.
אלא שבכל שנה ושנה הוא אור חדש עליון.
כי האור שנתחדש והאיר בר"ה זה' הוא מסתלק בער"ה הבאה לשרשו.
וז"ש: "מרשית השנה ועד אחרית שנה" לבדה.
ולכן כתיב: "מרשית" חסר א', רומז על הסתלקות האור, שמסתלק בליל ר"ה עד אחר התקיעות, שיורד אור חדש עליון יותר, שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה.
והוא מתלבש ומסתתר בארץ החיים שלמעלה ושלמטה, להחיות את כל העולמות, כל משך שנה זו.
אך גילויו מההסתר הזה, תלוי במעשה התחתונים, וזכותם, ותשובתם, בעשי"ת.
וד"ל: