פרק יד
לעורר את האהבה הישנה, וחבת אה"ק, להיות בוערת כרשפי אש, מקרב איש ולב עמוק.
כאלו היום ממש נתן ה' רוחו עלינו, רוח נדיבה, בהתנדב עם, למלאות ידם לה', ביד מלאה ורחבה, בריבוי אחר ריבוי, מדי שנה בשנה, הולך ועולה למעלה ראש.
כמדת קדש העליון, המאיר לאה"ק, המתחדש ומתרבה תמיד.
כדכתיב: "תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".
דהאי: "ועד אחרית כו'" אינו מובן לכאורה.
שהרי באחרית שנה זו מתחלת שנה שניה, וא"כ הל"ל: "לעולם ועד"?:
אך הענין יובן ע"פ מ"ש: "ה' בחכמה יסד ארץ".
שיסוד הארץ העליונה - היא בחי' ממלא כ"ע. והתחתונה - היא ארץ חפץ, המכוונת כנגדה ממש, ונק' על שמה: "ארץ החיים".
- הנה הוא נמשך מהמשכת והארת חכמה עילאה, מקור החיים העליונים. כדכתיב, "החכמה תחיה בעליה וכו'".
והארה והמשכה זו, היא מתחדשת באור חדש ממש בכל שנה ושנה.
כי הוא יתברך וחכמתו אחד בתכלית היחוד. ונק' בשם "אוא"ס ב"ה".
שאין סוף ואין קץ, למעלת וגדולת האור והחיות הנמשך ממנו יתברך, ומחכמתו.
בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ותכלית, לרום המעלות למעלה מעלה.