אך אחר בריאת האדם לעבדה כו', אזי כל אתדל"ע, לעורר מדת חסד עליון, הוא באתדל"ת.
בצדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה.
לכן אמרו רז"ל: "כל האומר אין לו אלא תורה" בלי גמ"ח, "אפילו תורה אין לו".
אלא לעסוק בתורה ובגמ"ח.
כי הנה הגם דאורייתא מחכמה נפקת, ובאורייתא מתקיים עלמא, ובאינון דלעאן בה.
כי בדבורם ממשיכים הארות והשפעות (נ"א והשראות) ח"ע, מקור התורה, לבחינת אותיות הדבור, שבהן נברא העולם.
כמארז"ל: "א"ת בניך אלא בוניך".
הרי המשכה זו, היא בחינת ירידה גדולה.
ולזה צריך לעורר חסד עליון, הנמשך כמים ממקום גבוה למקום נמוך, באתדל"ת, בצדקה וחסד תתאה, שממשיכים חיים וחסד, להחיות רוח שפלים ונדכאים.
וז"ש: "אל יתהלל חכם בחכמתו כו' כי אם בזאת יתהלל כו' כי אני ה' עושה חסד כו'".
כי החסד הוא הממשיך חיי החכמה למטה.
וא"ל, הרי נקראת חכמתו לבדו, בלי המשכת חיים ממנה ח"ו.
ובזה יובן מ"ש האריז"ל: שיש ב' מיני נשמות בישראל: נשמות ת"ח העוסקים בתורה כל ימיהם, ונשמות בעלי מצות העוסקים בצדקה וגמ"ח.
דלכאורה הרי גם ת"ח צריכים לעסוק בגמ"ח?
כמארז"ל, ש"אפילו תורה אין לו".
אלא שהת"ח, שתורתן עיקר ורוב ימיהם בה, ומיעוט ימיהם בגמ"ח.
הנה פעולת אתערותם דלתתא לעורר חסד עליון, להמשיך ולהוריד אוא"ס המלובש בחכ"ע, מקור תורת ה' שבפיהם.
הוא רק לעולם הנשמות שבבריאה, ע"י עסק התלמוד.
ולמלאכים שביצירה, ע"י לימוד המשנה.
יען היות חיות הנשמות והמלאכים נשפעות מצירופי אותיות הדיבור, היא תורה שבע"פ.
ומקור האותיות, הוא מח"ע כנ"ל.
אך להמשיך ולהוריד הארה וחיות מבחינת הבל העליון, ה' תתאה, לעולם הזה השפל, שהוא צמצום גדול ביתר עז.
לא די באתעדל"ת של ת"ח' העוסקים מיעוט ימיהם בצדקה וגמ"ח.
אלא על ידי אתערותא דבעלי מצות, העוסקים רוב ימיהם בצדקה וגמ"ח.
(וכמ"ש בלק"א בח"א פל"ד)
ולכן נקראו תמכי אורייתא.
והן בחינות ומדרגות נו"ה, להיותן ממשיכין אור התורה למטה לעולם העשיה.
ובזה יובן למה נקרא הצדקה בשם: "מעשה".
כמ"ש: "והיה מעשה הצדקה שלום".
ע"ש שפעולתה להמשיך אור ה' לעולם העשיה.
וזהו דקדוק לשון זוה"ק: "מאן דעביד שמא קדישא".
"דעביד" דייקא.
כי באתערותא דלתתא, בצדקה וחסד תתאה, מעורר חסד עליון.
להמשיך אור א"ס מבחינת חכמה עילאה, יו"ד של שם, לה' של שם.
בחינת הדבור, ורוח פיו יתברך.
כדי להשפיע לעולם העשי'.
ועד"מ, להבדיל הבדלות אין קץ.
כמו שאדם אינו מדבר אלא לאחרים, (ולא כשהוא בינו לבין עצמו) ואז מצמצם שכלו ומחשבתו בדבורו אליהם.
והמשכילים יבינו: