פרק יא
ואמנם להיות בלבו ההכנעה, היא בחינת תשובה תתאה כנזכר לעיל, וגם השמחה בה', שתיהן ביחד.
כבר מילתא אמורה בלקוטי אמרים סוף פרק ל"ד, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'".
ובצירוף עוד, האמונה והבטחון. להיות נכון לבו בטוח בה': "כי חפץ חסד הוא", ו"חנון ורחום", ו"רב לסלוח" תיכף ומיד, שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית'. ("כרוב רחמיך מחה פשעי, כבסני טהרני, וכל עוונותי מחה וכו'":). בלי שום ספק וספיק ספיקא בעולם.
וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י"ח, תיכף שמבקשים "סלח לנו כו'", "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח". והרי "ספק ברכות להקל", משום חשש ברכה לבטלה? אלא אין כאן שום ספק כלל. מאחר שבקשנו "סלח לנו מחל לנו".
ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים, היינו נגאלין מיד. כמו שאנו מברכין, "ברוך אתה ה' גואל ישראל".
והרי אפילו במדת בשר ודם כן. שצריך האדם למחול תיכף ומיד, שמבקשים ממנו מחילה. ולא יהא אכזרי מלמחול. ואפי' בקוטע יד חבירו. כדאי' בגמרא בסוף פרק ח' דבבא קמא. אם ביקש ממנו ג' פעמים ולא מחל לו, שוב אין צריך לבקש ממנו.
והגבעונים שביקש דוד המלך עליו השלום מהם מחילה, בעד שאול שהמית את הגבעונים, ולא רצו למחול, גזר דוד עליהם שלא יבאו בקהל ה', שהם רחמנים וכו'. כדאיתא בפרק ח' דיבמות.
ובמדת הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה, לאין קץ.