ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני - לא יחוש - מאחר שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו, בבחי' אהבה מסותרת.
רק שתועלת יציאתה אל הגילוי, כדי להביאה לידי מעשה, שהוא עסק התורה והמצות, שלומד ומקיים ע"י זה[1], כדי לעשות נחת רוח לפניו ית' כבן העובד את אביו.
ועל זה אמרו: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", להיות גדפין לפרחא, כנ"ל.
והנחת רוח הוא[2], כמשל שמחת המלך מבנו שבא אליו בצאתו מבית האסורים כנ"ל, או להיות לו דירה בתחתונים כנ"ל.
והנה[3] גם לבחי': "נפשי אויתיך" הנ"ל, קרוב הדבר מאד להוציאה מההעלם אל הגילוי, ע"י ההרגל תמיד בפיו ולבו שוין.
אך אם אינו יכול להוציאה אל הגילוי בלבו, אעפ"כ יכול לעסוק בתורה ומצות לשמן, ע"י ציור ענין אהבה זו במחשבה שבמוחו. ו"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה כו'"[4]: