ואהבה רבה וגדולה מזו, והיא מסותרת גם כן בכל נפש מישראל בירושה מאבותינו, היא מה שכתוב ברעיא מהימנא^[1]: "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה כו'". כי': "הלא אב אחד לכולנו^[2]".

ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת, להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדרגת אהבת רעיא מהימנא?

מכל מקום, הרי אפס קצהו ושמץ מנהו, מרב טובו ואורו, מאיר לכללות ישראל בכל דור ודור.

כמו שכתוב בתיקונים: "דאתפשטותיה בכל דרא ודרא, לאנהרא לון^[3] וכו'".

רק שהארה זו היא בבחינת הסתר והעלם גדול בנפשות כל בית ישראל.

ולהוציא אהבה זו המסותרת מההעלם וההסתר אל הגילוי, להיות בהתגלות לבו ומוחו: "לא נפלאת ולא רחוקה היא". אלא: "קרוב הדבר מאד בפיך ובלבבך".

דהיינו, להיות רגיל על לשונו וקולו, לעורר כוונת לבו ומוחו, להעמיק מחשבתו בחיי החיים א"ס ב"ה, כי הוא אבינו ממש האמיתי, ומקור חיינו. ולעורר אליו האהבה כאהבת הבן אל האב. וכשירגיל עצמו כן תמיד, הרי ההרגל נעשה טבע.