פרק מ
אך כל זמן שלא חזר ולמד דבר זה לשמה, אין לימודו עולה אפי' בי"ס המאירות בעולם היצירה והעשיה.
כי הספירות הן בחי' אלהות, ובהן מתלבש ומתייחד אור א"ס ב"ה ממש, ובלא דחילו ורחימו לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה', כמ"ש בתיקונים.
רק לימודו עולה להיכלות ומדורין, שהן חיצוניות העולמות, שבהן עומדים המלאכים.
וכמ"ש הרח"ו ז"ל בשער הנבואה, פ"ב: שמהתורה שלא בכוונה, נבראים מלאכים בעולם היצירה. ומהמצות בלי כוונה, נבראים מלאכים בעולם העשייה. וכל המלאכים הם בעלי חומר וצורה.
אבל תורה שלא לשמה ממש, כגון להיות ת"ח וכה"ג - אינה עולה כלל למעלה, אפי' להיכלות ומדור המלאכים דקדושה.
אלא נשארת למטה בעוה"ז הגשמי, שהוא מדור הקליפות:
הגה"ה (כמ"ש בזהר ח"ג דף ל"א ע"ב, ודף קכ"א עמוד ב', עי' שם: ההיא מלה סלקא ובקעא רקיעין כו' ואתער מה דאתער אי טב טב כו' ע"ש.
ודף ק"ה ע"א: מלה דאורייתא אתעביד מיניה קלא וסליק כו'.
וד' קס"ח ע"ב: קלין דאורייתא וצלותא בקעין רקיעין כו'):
וכמ"ש בזהר, על פסוק: מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש.
דאפילו עמלא דאורייתא, אי עביד בגין יקריה כו'.
וז"ש: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, פי' שלא נשאר למטה בעוה"ז.
ואף דאורייתא וקב"ה כולא חד, שהוא ורצונו אחד?
הרי קב"ה איהו ממלא כל עלמין בשוה, ואעפ"כ אין העולמות שוים במעלתם.
והשינוי הוא מהמקבלים בב' בחינות:
הא', שהעליונים מקבלים הארה יותר גדולה לאין קץ מהתחתונים.
והשנית, שמקבלים בלי לבושים ומסכים רבים כ"כ כבתחתונים.
ועוה"ז הוא עולם השפל בב' בחינות.
כי ההארה שבו מצומצמת מאד עד קצה האחרון, ולכן הוא חומרי וגשמי.
וגם זאת היא בלבושים ומסכים רבים, עד שנתלבשה בקליפת נוגה להחיות כל דברים הטהורים שבעוה"ז, ובכללם הוא נפש החיונית המדברת שבאדם.
ולכן כשמדברת דברי תורה ותפלה בלא כוונה, אף שהן אותיות קדושות, ואין קליפת נוגה שבנפש החיונית מסך מבדיל כלל להסתיר ולכסות על קדושתו ית' המלובשת בהן.
- כמו שהיא מסתרת ומכסה על קדושתו ית' שבנפש החיונית כשמדברת דברים בטלים, ושבנפש החיונית שבשאר בעלי חיים הטהורים.
דאף דלית אתר פנוי מיני', מ"מ איהו סתימו דכל סתימין, ונקרא: אל מסתתר.
וגם ההארה והתפשטות החיות ממנו ית', מסתתרת בלבושים ומסכים רבים ועצומים, עד שנתלבשה ונסתתרה בלבוש נוגה.
משא"כ באותיות הקדושות של דברי תורה ותפלה, דאדרבה קליפת נוגה מתהפכת לטוב ונכללת בקדושה זו כנ"ל. -
מ"מ ההארה שבהן מקדושתו ית' היא בבחי' צמצום עד קצה האחרון, מאחר שהקול והדבור הוא גשמי.
אבל בתפלה בכוונה ותורה בכוונה לשמה, הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור. הואיל והיא מקור ושרש להן, שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו.
לכן היא מעלה אותן עד מקומה בי"ס דיצירה או דבריאה, לפי מה שהיא הכוונה, בדחילו ורחימו שכליים או טבעיים כו' כנ"ל.
ושם מאיר ומתגלה אור א"ס ב"ה, שהוא רצון העליון ב"ה המלובש באותיות התורה שלומד ובכוונתן או בתפלה ובכוונתה או במצוה ובכוונתה, בהארה גדולה לאין קץ.
מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל, בעוד האותיות והמצוה בעוה"ז הגשמי. לא מינה, ולא מקצתה.
עד עת קץ הימין, שיתעלה העולם מגשמיותו. ונגלה כבוד ה' וגו' כנ"ל באריכות: