פרק יד
והנה, מדת הבינוני היא מדת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך - שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה.
כי הבינוני אינו מואס ברע - שזהו דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות - אלא סור מרע ועשה טוב, דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה, שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם, לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש.
כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור חס ושלום, יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי.
באמרו ללבו: "אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד חס ושלום מה' אחד בשום אופן, כדכתיב: "עונותיכם מבדילים וגו'".
רק אני רוצה לדבקה בו נפשי רוחי ונשמתי, בהתלבשן בשלשה לבושיו יתברך, שהם מעשה דבור ומחשבה בה' ותורתו ומצותיו,
מאהבה מסותרת שבלבי לה' כמו בלב כללות ישראל, שנקראו: 'אוהבי שמך'.
ואפילו קל שבקלים, יכול למסור נפשו על קדושת ה', ולא נופל אנכי ממנו בודאי - אלא שנכנס בו רוח שטות, ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלהי ישראל. וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בלבו.
אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת".