בס"ד. ש"פ אמור, י"ט אייר, ה'תשל"ד*

פתח רבי שמעון ואמר אני לדודי ועלי תשוקתו^[1], כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה ובגין כך השתא ועלי תשוקתו^[2]. ובהמשך הענין שם^[3], מסתכל הוינא כל יומא בהאי קרא דכתיב^[4] בה' תתהלל נפשי כו' והאידנא אתקיים קרא כולא כו' דהא נשמתי בי' אחידא בי' להיטא בי' אתדבקת כו'. שבמשך כל ימי חייו (כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא) הי' רשב"י מקושר בהקב"ה (אתקטרנא הוא לשון קשר, כמו ותקשור על ידו שני וגו'^[5] ותרגם וקטרת על ידיה זהוריתא^[6]), דהתקשרות היא דוקא בשני דברים, והאידנא, ביום הסתלקותו^[7], הגיע לדרגא נעלית יותר, שנעשה חד עם הקב"ה, בי' אחידא.

והנה אף שלהדרגא דבי' אחידא הגיע רשב"י (רק) ביום הסתלקותו, הרי מכיון שכל ימיו השתדל להגיע לדרגא זו (מסתכל הוינא כל יומא בהאי קרא), מובן, שבכללות שייך לזה והגיע לזה^[8] גם בחייו^[9], אלא שהשלימות בזה (קרא כולא) נתקיים בו האידנא, ביום הסתלקותו. וכמובן גם מהמבואר בהמשך תרס"ו^[10] דזה שעסק התורה דרשב"י הי' באופן דתורתו אומנתו^[11], היינו שעסק התורה שלו היתה באופן דהמשכת מ"ד^[12] (ודלא כשאר התנאים שהלימוד שלהם הי' באופן דהעלאת מ"ן), הוא הענין ד(בי' אחידא) בי' להיטא, והרי זה שרשב"י היתה תורתו אומנתו, הי' זהבמשך כל ימי חייו. ויש להוסיף, דזה שבכמה דרושים^[13] מובא הענין דנשמתי בי' אחידא כו' בהמשך אחד עם בחד קטירא אתקטרנא, הוא, כי גם בהענין דבחד קטירא אתקטרנא יש בפנימיות בי' אחידא כו', אלא שבמשך כל ימי חייו לא הי' זה (בי' אחידא כו') בגילוי, וביום ההסתלקות שלו, שאז מתגלה הפנימיות (השרש והמקור) של כל עניני עבודת האדם שעבד במשך כל ימי חייו^[14], אז מתגלה הפנימיות דבחד קטירא אתקטרנא^[15], שהוא (לא רק התקשרות, אלא גם) בי' אחידא.

ב) ויובן זה בהקדים הידוע^[16] שגם התקשרות היא למעלה מדביקות. דדביקות היא בחיצוניות, כמו כאשר ידבק האזור אל מתני איש^[17], שהדביקות דאזור ל(מתני) האיש היא רק לחיצוניותו, והתקשרות הוא בפנימיות, כמו ונפשו קשורה בנפשו^[18] שזה מגיע בפנימיותו^[19]. וזהו החילוק בין קרבנות לקטורת, דעבודת הקרבנות היא מצד זה שישראל דבוקים בהקב"ה [כדאיתא במדרש^[20] ובזהר^[21]], ולכן היו מקריבים הקרבנות על מזבח החיצון, דבנפש האדם הוא חיצוניות הלב^[22]. וקטורת הוא לשון קשר^[23] [דכל קשר שבפסוק מתורגם קטר^[24]], ולכן הקטורת היא על מזבח הפנימי, דבנפש האדם הוא פנימיות הלב^[22]. והחילוק שבין העבודה דחיצוניות הלב להעבודה דפנימיות הלב הוא^[25], שהעבודה דחיצוניות הלב היא ע"פ טעם ודעת, דבהאהבה שע"פ טעם ודעת שייך שינויים^[26], והעבודה דפנימיות הלב היא למעלה מטעם ודעת, שאין שייך בה שינוי. וזהו שקרבנות הוא לשון קירוב^[27] וקטורת לשון התקשרות, דקירוב מורה שהוא מציאות, אלא שהוא קרוב לאלקות, אבל אפשר שיתרחק ח"ו, והתקשרות (קטורת) הוא קשר של קיימא, דאמיתית ענין קשר של קיימא הוא שאין שייך בזה שינוי.

ג) והנה חילוק זה בין דביקות והתקשרות הוא בהעבודה דמלמטה למעלה^[28]. דקרבנות וקטורת שניהם הם עמוד העבודה, שהיא העלאה מלמטה למעלה^[29]. והחילוק בין דביקות והתקשרות בענין ההמשכה מלמעלה למטה (תורה וגמ"ח) הוא כדאיתא בזהר^[30] כמה חביבין ישראל קמי קוב"ה כו' ובעא לאתדבקא בהו ולאתקשרא עמהון, ומבאר אדמו"ר האמצעי^[31] דלאתדבקא בהו הוא ע"י המצוות, דההמשכה שע"י המצוות היא בבחינת מקיף^[32] כמ"ש^[33] וימינו תחבקני, שהאור שנמשך ע"י המצוות הוא מחבק את האדם המקיים את המצוות, דחיבוק הוא מבחוץ, ולכן אומר לאתדבקא בהו, דדביקות הוא חיבור חיצוני. ולאתקשרא עמהון הוא ע"י התורה, דהמשכה שע"י התורה היא בפנימיות כמ"ש^[34] ותורתך בתוך מעי. ולכן אומר ולאתקשרא עמהון, דהתקשרות הוא חיבור פנימי. שהחיבור דהקב"ה עם ישראל שע"י התורה נק' התקשרות, כמאמר^[35] תלת קשרין^[36] אינון מתקשרן דא בדא, קוב"ה^[37] אורייתא וישראל.

ד) והנה בהדביקות דישראל בהקב"ה [שמצד זה יש להם הכח להקריב קרבנות] שני ענינים. דבמדרש^[38] איתא דזה שהקב"ה צוה את ישראל להקריב קרבנות הוא מפני שהן דבוקין לי הדא הוא דכתיב כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש גו', ובזהר^[39] איתא זכאין אינון ישראל דקב"ה קרא לון אדם כו' אדם כי יקריב מכם^[40], מאי טעמא קרא לון אדם משום דכתיב^[41] ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם גו'. ומבואר בהמשך תרס"ו^[42], שבמדרש מדבר בענין הדביקות דכלים, שהכלים הם^[43] בבחינתמציאות והיחוד (הדביקות) שלהם אינו יחוד עצמי, ולכן מביא הפסוק כאשר ידבק האזור גו' שהאזור הוא מציאות לעצמו אלא שדבוק להאדם, ובזהר מדבר בענין הדביקות דאורות, שהדביקות והיחוד דאורות הוא יחוד עצמי, ולכן מביא הכתוב ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם, דביקות ממש. ויש לומר, דזה שגם הדביקות דאורות נק' בשם דביקות, דדביקות הוא בחיצוניות (כנ"ל), הוא מפני שגם האור הוא התפשטות וגילוי שמחוץ להעצם.

וע"פ הידוע^[44] דתורה ומצוות הם (דוגמת) אורות וכלים, יש לומר, שגם החיבור שע"י עסק התורה (כמו שהתורה היא בבחינת התפשטות וגילוי^[45]) הוא בכלל ענין הדביקות^[46], וענין ההתקשרות שע"י עסק התורה [דישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה], הוא מצד עצם התורה שלמעלה מהתפשטות וגילוי. ויובן זה ע"פ הידוע^[47] שבההתקשרות דישראל אורייתא וקוב"ה שני אופנים. שמצד התורה כמו שנמשכה בהשתלשלות, מכיון שהסדר דהשתלשלות הוא שהחיצוניות שבעליון נעשה פנימיות להתחתון, אופן ההתקשרות דישראל באורייתא הוא שהסתים (הפנימיות) דישראל מתקשר בגליא (חיצוניות) דאורייתא, וכמו"כ הוא בההתקשרות דאורייתא בקוב"ה, שהסתים והפנימיות דאורייתא מתקשר בגליא דקוב"ה. ובאופן זה, ההתקשרות של גליא דישראל עם סתים דקוב"ה היא ע"י כמה ממוצעים (סתים דישראל, גליא דאורייתא, סתים דאורייתא וגליא דקוב"ה). אבל מצד עצם התורה, כמו שהיא למעלה מהשתלשלות, ההתקשרות דישראל בקוב"ה היא שגם הגליא דישראל מתקשר בהסתים דקוב"ה בלי ממוצעים. וגם כשלומד גליא דתורה בהבנה והשגה שלו הוא מקושר (גם הגליא דנשמתו, עד לההבנה וההשגה שלו) גם עם סתים דאורייתא, ועל ידה – עם סתים דקוב"ה.

ויש לומר, שההתקשרות דישראל ואורייתא שמצד דרגת התורה כמו שנמשכה בהשתלשלות, נכללת בענין הדביקות שהיא בחיצוניות. כי ההתקשרות דישראל באורייתא (שמצד דרגא זו) היא בהחיצוניות (גליא) דאורייתא, ויתירה מזו, גם הפנימיות שבבחינה זו היא כמו שנמשכה בהשתלשלות להיות ממוצע. והלשון תלתקשרין אינון מתקשרן דא בדא הוא (בעיקר^[48]) בההתקשרות שמצד עצם התורה שלמעלה מהשתלשלות^[49], דהתקשרות זו היא בסתים דאורייתא ובסתים דקוב"ה, פנימיות.

ה) והנה גם בההתקשרות שמצד עצם התורה, ישראל ואורייתא וכן אורייתא וקוב"ה הם כמו שני דברים אלא שמתקשרים זה בזה. משא"כ זה שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, הוא למעלה מההתקשרות דישראל אורייתא וקוב"ה כמו שהיא מצד עצם התורה שלמעלה מהשתלשלות. ויובן זה בהקדים הדיוק במה שאמרו תלת קשרין אינון מתקשרן דא בדא, דלכאורה ישנם רק ב' קשרין, שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה. ואחד הביאורים בזה^[50], דקשר השלישי הוא הקשר דישראל וקוב"ה שלא ע"י אמצעות התורה, מצד שהשרש דישראל הוא בהעצמות, שלמעלה^[51] מהשרש דתורה. והסדר דג' קשרים אלו הם כמו טבעת (עיגול) שאין בו ראש וסוף. שבתחלה ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה ולאח"ז הקשר דקוב"ה וישראל, דיש לומר שלאחרי שישראל מתקשרין באורייתא ועל ידה בקוב"ה, מתגלה השרש דישראל שלמעלה מהשרש דתורה, הקשר דישראל וקוב"ה. ולאחרי שנעשה קשר זה (דישראל וקוב"ה), אזי בתחלה הוא הקשר דישראל וקוב"ה, ולאחרי שנתגלה השרש דישראל בעצמותו ית', הם ממשיכים זה גם בתורה, ע"ד דוד הי' מחבר תורה שלמעלה בקוב"ה^[52]. דנוסף לזה שהתורה היא חכמתו של הקב"ה, דהחכמה היא באין ערוך לגבי עצמות אוא"ס וישראל ממשיכים בה עצמות אוא"ס^[53], הנה כיון שגם בהשרש דתורה וישראל כמו שהם בהעצמות, השרש דישראל הוא למעלה מהשרש דתורה, לכן על ידי עסק התורה דישראל נמשך בה מהעצמות ממש.

ועפ"ז יש לומר, דזה שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד (דלא רק שהם מקושרים זה בזה אלא שהם חד ממש) הוא (בעיקר) בישראל. דבנוגע לתורה, מכיון שהתורה היא בשביל ישראל (דבר אל בנ"י צו את בנ"י^[54]), היינו שהיא דוגמת אמצעי,היא כמו מציאות דבר שמחובר ומקושר עם הקב"ה, משא"כ ישראל שהם מושרשים בהעצמות ממש, זה שישראל מושרשים בהעצמות, אין זה שמושרש בו ענין אחר ח"ו אלא שזה (השרש דישראל) חד עם העצמות. וע"י שישראל ממשיכים העצמות בתורה, נעשית גם התורה חד עם העצמות, ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, חד ממש.

ו) וע"פ כל הנ"ל יש לבאר, דשני הענינים שברשב"י, בחד קטירא אתקטרנא ובי' אחידא כו', הם שני אופנים בלימוד התורה שלו (עיקר ענינו דרשב"י, תורתו אומנתו). ויובן ע"פ הידוע^[55] דזה שגם ע"י לימוד נגלה דתורה נעשה ההתקשרות דישראל בהעצמות דתורה ודקוב"ה (כנ"ל סעיף ד), הוא בהעלם, וגילוי העצמות (דתורה ודקוב"ה) הוא בהעסק דפנימיות התורה. וכיון שהלימוד דרשב"י הי' באופן שגם בלימוד הנגלה שלו האיר הפנימיות^[56], לכן, ההתקשרות שלו בהעצמות דאורייתא ודקוב"ה, גם בלימוד הנגלה שלו, היתה בגילוי. וזהו שאמר כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה, שגם לימוד הנגלה שלו (שבזה הי' רוב לימודו^[57]) [ועד"ז כל עניניו, שהיו חדורים בתורה, מכיון שתורתו אומנתו] היתה באופן דהתקשרות שלמעלה מדביקות, בחד קטירא אתקטרנא. ויתירה מזו, שעי"ז הגיע גם לקשר השלישי, הקשר דישראל וקוב"ה שמצד עצם הנשמה כמו שהיא מקושרת עם העצמות. דזהו"ע בחד קטירא אתקטרנא, דהתקשרות שמצד יחידה^[58] (עצם הנשמה) היא למעלה מהתחלקות דשני קוין, וכמבואר במק"א^[59], דבבחינת היחידה, שניהם הם ענין אחד, חד קטירא. דבהקשר דישראל וקוב"ה שע"י אורייתא, כיון שהתורה היא כמו אמצעי ואינה חד ממש עם העצמות, לכן, גם ההתקשרות דישראל וקוב"ה שע"י התורה (גם ההתקשרות כמו שהיא מצד עצם התורה שלמעלה מהשתלשלות), היא דוגמת התקשרות דשני דברים המתקשרים, ובמילא, ההתקשרות היא באופן שיש לה רצון לאלקות (מציאות דרצון, שנחלק לשני קוין), ואמיתית הענין דבחד קטירא אתקטרנא, קשר אחד, הוא בקשר דישראל וקוב"ה (שלמעלה מהקשר שלהם ע"י אמצעות התורה), מצד זה שהשרש דישראל הוא בהעצמות.

וע"פ כל הנ"ל יש לומר, דזה שרשב"י הגיע להשלימות דבי' אחידא ביום הסתלקותו דוקא, הוא, כי במשך כל ימי חייו, עיקר ענינו הי' עסק התורה (תורתו אומנתו), ולכן גם בהענין דבחד קטירא אתקטרנא (שמצד עצם הנשמה) הי' נרגש ענין ההתקשרות (דוגמת התקשרות דשני דברים שמתקשרים), וביום הסתלקותו, האיראצלו בגילוי (ובשלימות^[60]) הקשר דישראל וקוב"ה שמצד עצם הנשמה, נשמתי בי' אחידא^[61].

ז) והנה אף שזה דבחד קטירא אתקטרנא, ומכ"ש זה דבי' אחידא, היא מדריגה נעלית ביותר, מ"מ, ע"י שפתח ר"ש ואמר בחד קטירא אתקטרנא כו', דפירוש "פתח" הוא^[62] שפתח את הצנור, ניתן הכח לכאו"א מישראל שיהי' אצלו אפס קצהו ושמץ מנהו^[63] דענין זה, שלימוד התורה שלו יהי' באופן דנפשו קשורה להתורה בכל פנימיותו, דהגם שישנם זמנים שמוכרח להפסיק מלימוד התורה^[64], מ"מ, בעת הלימוד יהי' זה (לימוד התורה) כל מציאותו, ועד שיהי' חד עם התורה ועם נותן התורה, חד ממש^[65]. והנתינת כח לזה ביתר שאת היא ע"י לימוד פנימיות התורה, תורתו של רשב"י^[66], שעי"ז ישנו הכח (עוד יותר) להתקשר ולהתאחד עם התורה ונותן התורה. וע"י הלימוד וההפצה דתורתו של רשב"י, שבדורותינו אלה נתגלתה בתורת החסידות, מקרבים גם את הגאולה, וכהבטחת מלך המשיח להבעש"ט^[67] דלכשיפוצו מעינותיך חוצה אתי מר דא מלכא משיחא, וכדאיתא בזהר^[68] דבהאי חיבורא דילך (דהרשב"י) כו' יפקון בי' מן גלותא ברחמים. **********