בס"ד. ל"ג בעומר ה'תשמ"ה*

להבין ענין רשב"י, הנה ידוע המאמר דל"ג בעומר של אדמו"ר מהר"ש^[1] (בעל ההוראה דלכתחילה אַריבער^[2]), דזה שמצינו בזהר^[3] ששיבחו את רשב"י בשבחים נוראים^[4], כמו ר' יהודה הוה קרי לי' שבת^[5], ומאן פני^[6] האדון ה' דא רשב"י^[7], יובן זה מענין השבחים שמשבחים את הבורא ית', דלכאורה תמוה, וכי הוא ית' צריך לשבחים שלנו^[8], וידוע הביאור בזה^[9], דלהיות שכל העולמות הם באין ערוך אליו ית', וההשפעה לעולמות היא ירידה לגבי' ית', לכן בכדי לעורר אצלו ית' הרצון להשפיע בעולמות הוא ע"י השבחים. וזהו מה שארז"ל^[10] לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, דהגם שתפלה היא מצות עשה מן התורה לבקש צרכיו מהקב"ה^[11], וציווי התורה הוא נתינת כח, מ"מ, צריך להיות תחילה סידור שבחו של מקום, שעי"ז מעוררים אצלו ית' הרצון להשפיע צרכי המשבח. ועד"ז הוא גם בנוגע לרשב"י, שמצד עוצם מעלתו של רשב"י לגבי שאר התנאים, שהי' מובדל מהם באופן דאין ערוך, לכן, בכדי לעורר השפע שלו, הוצרכו לשבחו. ויש לומר, דמ"ש בהמאמר דענין שבחי רשב"י יובן מענין שבחו של מקום, הוא בנוסף על הבאת ראי' שבכדי לעורר השפעה שבאין ערוך צריך לשבחים, אלא גם, שהאין ערוך דשאר התנאים לגבי רשב"י הוא בדוגמת האין ערוך דנברא לבורא. וזהו גם מ"ש בהמאמר שהיו משבחים אותו בשבחים נוראים, דלשון נורא מורה על ענין שמובדל בערך לגמרי, עד שמטיל אימה.

ב) והענין הוא, דהנה כתיב^[12] והאיתנים מוסדי ארץ, איתנים אותיות תנאים^[13], והם המייסדים^[14] את התושבע"פ שנקראת בשם ארץ^[15], היינו שממשיכים בחינת איתן בתושבע"פ. וי"ל שהמשכת איתן להתנאים הוא ע"י רשב"י, שהוא הי' הממוצע בין בחינת איתן להתנאים, כמבואר בארוכה בהמאמר^[16].

וביאור הענין (השייכות דבחינת איתן לרשב"י), הנה ידוע, דאיתן קאי על עצם הנשמה^[17], בחינת יחידה, שהיא מיוחדת באלקות בתכלית היחוד. וזוהי השייכות דאיתן לרשב"י, כי רשב"י הי' בתכלית היחוד, כמו שאמר על עצמו אנא סימנא בעלמא^[18], בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה, בי' אחידא בי' להיטא בי' אתדבקת^[19] [כמבואר בהערות אאמו"ר^[20] ענין ג' הלשונות], שהוא הביטול והיחוד שמצד היחידה. וזהו גם שרשב"י הי' מקור פנימיות התורה, רזין דאורייתא שהם נשמתא דאורייתא^[21] ורזין דרזין שהם נשמתא דנשמתא^[22], שבנשמתא לנשמתא נכלל גם בחינת יחידה^[23]. ולא עוד אלא שגם לימוד הנגלה שלו (שבזה הי' רוב לימודו^[24]), הי' באופן דלימוד פנימיות התורה, המשכת אלקות מלמעלה למטה^[25]. דהנה החילוק בין נגלה דתורה לפנימיות התורה הוא^[26], שנגלה דתורה נתלבשה בדברים גשמיים בכדי לברר בירורים^[27], משא"כ פנימיות התורה היא למעלה מהתלבשות, והלימוד דפנימיות התורה הוא (בעיקר לא בכדי לברר בירורים, כי אם), להמשיך אורות עליונים. ואצל רשב"י, הנה גם בלימוד הנגלה האיר הפנימיות, ועד שגם לימוד הנגלה שלו הי' המשכת אלקות מלמעלה^[28]. וזהו העילוי דרשב"י על שאר התנאים, דכל התנאים, עיקר עסקם הי' או בנגלה דתורה או בנסתר דתורה. דרוב התנאים, עיקר עסקם הי' בנגלה דתורה, דמארי קבלה מועטים היו^[29], ורב יהודה כולי תנוייבנזיקין הוה^[30], דחלק זה שבתורה נתלבש בדברים הכי תחתונים שבעוה"ז הגשמי גופא (עניני נזיקין, טענות של שקר וכו'), בכדי לברר גם הניצוצות שבדברים אלו^[31]. ואלו שעיקר עסקם הי' בנסתר דתורה, מעשה מרכבה, לא היו עוסקים בנגלה כ"כ. כמו ר' נחוניא בן הקנה שחיבר ספר הקנה^[32], הרי בנגלה דתורה מובא ממנו רק מעט. משא"כ רשב"י, הנה נוסף על זה שעסקו בפנימיות התורה הי' באופן נעלה הרבה יותר^[33], המשיך האור דפנימיות גם בנגלה, כידוע^[34] בענין מחצתי ואני ארפא^[35] שע"י רשב"י נתרפאה ונתבטלה המחיצה שבין גליא דתורה לסתים דאורייתא, ועד שהנגלה והנסתר הם חד.

ג) ועפ"ז יובן שהעילוי דרשב"י על כל התנאים הוא עילוי שבאין ערוך, שלכן, בכדי לעורר השפע ממנו הוצרכו לשבחו. דהנה העילוי דיחידה על נרנ"ח הוא עילוי שבאין ערוך, וכמובן גם מזה שנקראת יחידה לשון יחיד, דתואר יחיד מורה שאין שני לו^[36]. דהגם שגם יחידה היא (ניצוץ) נברא, וכל ה' הדרגות (גם יחידה) שייכים להנפש שמלובשת בהגוף ובאופן דשם כמאמר^[37] חמשה שמות נקראו לה (להנפש שבגוף), אעפ"כ, הרי ענינה של יחידה הוא מה שהיא מקבלת מבחינת יחיד^[38], ניצוץ נברא שענינו הוא מה שבו מתלבש ניצוץ בורא^[39]. ומזה מובן במכ"ש בענין יחידה הכללית (דכלללות ההשתלשלות ומכ"ש) דתורה, שהיא נעלית באין ערוך אפילו מנשמתא דאורייתא, ועאכו"כ מגופא דאורייתא, היינו ההלכות דתורה שנק'^[40] גופי תורה. ולכן, בכדי לעורר השפע דרשב"י (בחינת איתן, יחידה), ובפרט בחינת הפנימיות שבזה (העלם שלצורך עצמו^[41]), שיומשך בלימוד התורה (נגלה דתורה, ועד לנזיקין) דהתנאים שהלימוד שלהם^[42] הי' באופן דהתלבשות לברר בירורים, הוצרכו לשבחו, כי בכדי לעורר השפעה שבאין ערוך הוא ע"י קדימת השבחים, כנ"ל.

ד) אך צריך להבין, מכיון שרשב"י הי' מובדל בערך משאר התנאים איך יפעלו עליו השבחים שלהם ועד לעורר ולחדש ההשפעה אליהם. וביותר אינו מובןמענין השבחים שמשבחים את הבורא, בכדי לעורר הרצון להשפיע לנבראים, הרי התעוררות הרצון הוא בעצמות אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות [כמובן מהמבואר בכ"מ^[43] דע"י השבחים מעוררים הרצון שיומשך ויתלבש בהספירות], והיאך שייך שהשבחים שלנו יתפסו מקום בעצמות אוא"ס. וידוע הענין בזה^[44], דזה שהעלאת מ"ן דהנבראים (כולל ענין השבחים^[45]) מעוררת ההמשכה, הוא לפי שכן עלה ברצונו ית' שהעלאת מ"ן דהנבראים תתפוס מקום אצלו ית'. ולא עוד אלא שע"י העלאת מ"ן דהנבראים יהי' שינוי כביכול בהאור, שיומשך למטה למקום שאין ערוך כלל, אף שמצד עצמו הוא מובדל מזה. ויש לומר הביאור בזה, דמכיון שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים^[46], דענין נתאוה הוא למעלה מהטעם כמאמר אדה"ז^[47] אויף אַ תאוה איז קיין קשיא, הנה להיות שהתאוה והתענוג דלמעלה הוא דירה בתחתונים, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו^[48], לכן העלאת מ"ן דהנבראים פועלת בהאור^[49]. ולכאורה יש להוסיף, דזהו גם מה שרובם ככולם של השבחים (בסידור שבחו של מקום בפסוקי דזמרה קודם התפלה) הם בענין השפעתו ית' בנבראים, כי [נוסף לזה שהשבח צ"ל מעין השפע שרוצים לעורר, ובכדי לעורר ההשפעה למטה צ"ל השבחים בענין זה, הנה] ע"י שמשבחים לפניו ית' השפעתו לנבראים התחתונים, עי"ז מעוררים ומגלים התענוג בדירה בתחתונים.

ועד"ז הוא גם בענין השבחים דרשב"י, דזה שע"י השבחים עוררו שיומשך השפע שלו (בחינת איתן, יחידה) בלימוד התורה דהתנאים שהלימוד שלהם הי' לברר בירורים, הוא מצד היתרון שבענין הבירורים (על ענין הגילויים), דהרצון והתענוג שלמעלה הוא בענין הבירורים דוקא. דזהו מ"ש והאיתנים (אותיות תנאים) מוסדי ארץ, ארץ מלשון רצון^[50], ויתירה מזו שארץ שייך גם לתשוקה כמ"ש^[51] פקדת הארץ ותשוקקי', דהרצון ותשוקה ותענוג שלמעלה הוא בארץ דוקא, בבירור דברים הגשמיים, ובפרט בבירור הענינים דנזיקין, שנעשה ע"י האיתנים מוסדי ארץ^[52]. וע"י המשכת האור דפנימיות התורה שלמעלה מענין הבירורים, תורתו של רשב"י, להאיתנים מוסדי ארץ (שעי"ז נמשך להם תוספות גם בענין הבירורים), עי"ז נעשה יתרון בהאור^[53],כי יתרון האור הוא מן (בירור) החושך^[54]. ולא עוד אלא שע"י שנמשך להאיתנים מוסדי ארץ (ענין הבירורים) השפע דרשב"י (אור שלמעלה מענין הבירורים), ישנם ב' המעלות, המעלה דאור ישר והמעלה דאור חוזר, וע"ד לאתבא צדיקייא בתיובתא^[55], המעלה דצדיקים והמעלה דבעלי תשובה.

ה) ויש לקשר זה עם מאמר הזהר^[56] זמנא חדא הוה צריך עלמא למיטרא, אתו לקמי' דר"ש ר' ייסא ור' חזקי' ושאר חברייא, וע"י שדרש להם בפסוק^[57] הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גו' ירד מטר, ומבואר בדרושי אדמו"ר הצ"צ^[58] ואדמו"ר מהר"ש^[59], דהגם שרשב"י המשיך ירידת הגשמים ע"י אמירת תורה בדרך מלמעלה למטה, מ"מ הי' צריך לזה גם העלאת מ"ן דהחברייא והשבחים ששיבחו אותו, שעי"ז פעלו יתרון ברשב"י ע"ד מתלמידי^[60] יותר מכולן. ויש לומר, שהשייכות דענין זה לירידת גשמים היא, כי במטר כתיב^[61] כי לא המטיר גו' ואדם אין לעבוד את האדמה, דירידת המטר הוא ע"י עבודת האדם, ובפרט ע"י עבודת התשובה כמארז"ל^[62] עה"פ^[63] יערוף כמטר לקחי גו' שברו הבריות את ערפן מיד מטר יורד, ובירידת המטר ע"י אמירת תורה דרשב"י (מלמעלה למטה) והעלאת מ"ן דתלמידיו (מלמטה למעלה) היו ב' המעלות, המעלה דצדיקים והמעלה דבעלי תשובה.

ולכאורה יש להוסיף, דהמשכת השפע דרשב"י (בחינת איתן, יחידה) להאיתנים מוסדי ארץ בשביל ענין הבירורים, הוא ע"ד המבואר במקום אחר^[64] בענין יחידה שבנפש, דזה שהיחידה מתפשטת בד' אמותיו של אדם^[65], שלכן^[66] ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום^[67] גם שלא מדעתו^[68], הוא דוקא בכדי לקנות חפץ שמונח בהם^[69], הקנאת דבר גשמי (שמחוץ לאדם) לרשותו של האדם, בכדי לבררו ולזככועל ידי שישתמש בו לשם שמים, כי הבירור דדברים גשמיים דוקא מגיע בהעצם. ועד"ז הוא גם ביחידה דתורה (תורת רשב"י), שהיא מתעוררת ונמשכת בשביל ענין הבירורים.

ו) וע"פ כל הנ"ל יובן גם זה שהשבחים שהיו משבחים את רשב"י (שמביא בהמאמר) בכדי לעורר את ההשפעה הם ר"י קארי לי' שבת ומאן פני האדון הוי' דא רשב"י, כי בשבחים אלו מרומז המשכת העליון (שמובדל בערך) למטה, ויתירה מזו שההמשכה היא ע"י עבודת התחתון. דהנה^[70] בשבת כתיב^[71] כי קודש היא, קודש מלה בגרמי'^[72], היינו ששבת הוא מובדל ושלא בערך לששת ימי המעשה, ואעפ"כ נמשך מקדושת השבת בימים שלפניו ושלאחריו, דמיום ד' ואילך הוא קמי שבתא ועד יום ד' הוא בתר שבתא^[73], נוסף לזה ששבת מיני' מתברכין כולהו יומין^[74]. ועד"ז הוא בנוגע להאדם, דעם היות ששבת היא מקדשא וקיימא^[75], דמכיון שקדושת השבת היא קדושה נעלית ביותר, קודש מלה בגרמי' (כנ"ל), אין שייך בה תפיסת ידי אדם, אעפ"כ ניתן כח לישראל להוסיף בקדושת השבת^[76], זכור את יום השבת לקדשו^[77], ועד שישראל מוסיפים גם בהתענוג דשבת, כלשון רז"ל^[78] כל המענג את השבת.

ועד"ז הוא גם בענין מאן פני האדון הוי', דהוי' הוא שם העצם שם המפורש ושם המיוחד^[79], משא"כ זה שהוא ית' נקרא בשם אדון הוא כמרז"ל^[80] לך נאה לקרות אדנ' שאתה אדון לכל בריותיך, דנוסף לזה ששם אד' הוא בספירת המלכות^[81], ובמלכות גופא – כמו שיורדת בבריאה^[82], להוות את העולמות ולהיות אדון עליהם, הנה מלשון רז"ל שאתה אדון לכל בריותיך (בריותיך דוקא) משמע שהשם אד'^[83] הוא על נבראים אלו שהם בריות בעלמא^[84] [ובדוגמת אדון בפשטות, שהתואר אדון הואעל עבדים דוקא]. וענין פני האדון הוי' הוא ההתאחדות דהוי' (שם העצם) עם בחי' אד' (אדון לכל בריותיך). וזהו גם מה שבמצות ראי' כתיב^[85] יראה כל זכורך את פני האדון הוי'. דהנה ארז"ל^[86] כשם שבא ליראות כך בא לראות, דנוסף לזה שבעת העלי' לרגל היו רואים אלקות במוחש (דראי' הוא למעלה מהשגה) והראי' היתה גם בבחינת הפנימיות דאלקות כמ"ש יראה גו' את פני גו', הנה יתירה מזו, שראיית האדם באלקות (מלמטה למעלה) היתה באותו האופן כמו הראי' דלמעלה, כשם שבא ליראות כך בא לראות, ישר יחזו פנימו^[87], שהראי' שלמטה והראי' שלמעלה הם ישר, בהשוואה^[88]. ולכן נאמר בזה יראה גו' את פני האדון הוי', כי בכדי שתהי' ההתאחדות דהראי' שלמטה עם הראי' שלמעלה, הוא ע"י המשכת בחינת האדון הוי', התאחדות דאדון עם הוי'.

ויש להוסיף, דבמצות ראי' נכלל גם הבאת קרבן (עולת ראי') כמ"ש^[89] ולא יראו פני ריקם. שבזה נראה גודל העילוי דעבודת הבירורים, שע"י הבאת קרבן גשמי [ועד שלדיעה אחת^[90] צ"ל הקרבן לא מן העוף אלא מן הבהמה^[91]], עי"ז דוקא יראו פני, גילוי הפנימיות דאלקות ובאופן דראי', ועד לבחינת ישר יחזו פנימו.

ז) וע"פ כל הנ"ל יובן גם הקשר דהסתלקות רשב"י עם ספירת העומר, ועד שיום הסתלקותו נק' (ע"פ מנהג ישראל תורה היא^[92]) בשם ל"ג בעומר^[93]. והענין הוא, דהעבודה דספירת העומר היא בירור המדות דנפש הבהמית^[94], ואעפ"כ (ואדרבא, מצד זה), דוקא במצוה זו אומרים^[95] ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות, כי עבודת הבירורים דוקא מגעת למעלה מעלה, וממשכת משם שפע, לא אור שהוא הארה בלבד אלא שפע שהוא מהות הדבר^[96], ויתירה מזו – שפע רב, ולהיותו שפע רב לכן^[97] (מצד הריבוי שבו) הוא נמשך ונשפע בכל העולמות, עד לעולם הזההתחתון, ובעוה"ז גופא למקום הכי תחתון שאין תחתון למטה ממנו. וי"ל שזהו הקשר דימי הספירה [ובהם גופא, דיום הל"ג בעומר, סוף ותשלום העבודה דספה"ע בעיקרי המדות^[98]] להסתלקות רשב"י, כי עבודתו של רשב"י היתה לרפא ולבטל את המחיצות שבין כל הענינים, ולהמשיך מלמעלה מעלה עד למטה מטה, מבחינת איתן בבחינת ארץ. וענין זה עומד בגלוי ביום הסתלקותו בל"ג בעומר, כמבואר באגרת הקודש לאדה"ז^[99] שביום ההסתלקות הנה כל עבודת האדם אשר עבד במשך ימי חייו עומדת בגלוי כפי שהיא בשרשה ומקורה, וכמבואר בארוכה בדרושי ל"ג בעומר בסידור לאדמו"ר האמצעי^[100].

וענין זה נמשך למטה מטה עד לשמחה כפשוטה^[101]. ועד שמזה נמשכת שמחה גדולה ביותר, עד לשמחה הפורצת גדר^[102], שמחת עולם^[103], הפורצת את גדרי הגלות, ומביאה את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, דמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא. וזה קשור גם עם ענין הפצת המעינות, אימתי אתי מר לכשיפוצו מעינותיך חוצה^[104], במהרה בימינו ממש, ובעגלא דידן^[105]. **********