Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4
אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי כו'[1].
וברבות בשה"ש: אני ישנה - מן הקץ. ובזהר פ' אמור (צ"ה ע"א): אני ישנה - בגלותא.
והענין, כי הנה הגלות דומה לשינה, כמו שהשינה הוא ע"י שנסתם מראה עיניו. כך הנה בגלות נאמר: אותותינו לא ראינו, פי': אותותינו - כמו אותיותינו, דהיינו אותיות התורה והתפלה.
כי הנה כתיב (ישעיה מ"ה י"א): האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני[2]. והענין הוא, כי הנה אותיות הוא מלשון: אתא בקר[3] - שהן המביאות והממשיכות אור א"ס ב"ה מההעלם אל הגילוי, להיות גילוי אור א"ס ב"ה ממש בנפש האדם למטה. שלכן נקראו האותיות בשם סוסים, כמ"ש במ"ת: כי תרכב על סוסיך כו'[4] - שהן אותיות התורה, ונמשלו כמו סוס לגבי רוכבו. שכשם שהסוס רץ ומוליך את הרוכב למקום שאין הרוכב מגיע לשם מצד טבעו בעצמו, כך האותיות הן כסוס לגבי רוכבו הוא אור א"ס ב"ה הסוכ"ע, שהוא למעלה מעלה מגדר ההשתלשלות והתלבשות המדרגות, ולית מחשבה תפיסא בי' - שאינו מתלבש כלל בירידת והשתלשלות סדר המדרגות, כ"א ע"י שנתפס ומתלבש באותיות התורה.
(ועמ"ש בד"ה: ויאמר משה אכלוהו היום, ובד"ה: נר חנוכה כו' מזוזה מימין, ובד"ה: לריח שמניך, וע' בע"ח שער א' פ"ד)
וזהו: האותיות שאלוני על בני כו' - האותיות עצמן הן הן המשכות על בני, שבאותיות התורה והתפלה נמשך גילוי זה בנפש האדם למטה, להיותה משכלת ומתבוננת בגדולת א"ס ב"ה, שכשמו כן הוא אין לו סוף ואין ערוך אליו כו', וכולא קמי' כלא ממש. ואי לזאת תכלה אליו הנפש בבחי' ביטול ממש, להיות גילוי אור א"ס ב"ה למטה כמו למעלה.
אך בגלות: אותותינו לא ראינו[5] - שאינו נראה ונגלה גילוי אור א"ס ב"ה הסוכ"ע בבחי' גילוי ממש בעולם כמו שיהי' לעתיד: כי עין בעין יראו כו', ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כו'.
אך מ"מ: ולבי ער. ופי' בזהר: ולבי - דא קוב"ה. וכ"כ ברבות בשה"ש גבי: ולבי ער - איכן מצינו שנק' הקב"ה לבן של ישראל - מן הדין קרא, דכתיב: צור לבבי וחלקי אלקים לעולם. וזהו: לבבתני אחותי כלה. ועמ"ש מזה בד"ה: ביום השמע"צ. והיינו שהלב הוא חיות כל האברים, שבו משכן הדם הוא הנפש המחיה את כל הגוף, כך הקב"ה הוא הוא חיינו ואתה מחיה את כולם.
אך להבין למה נקרא עד"מ בשם לב דוקא ולא בשם מוח עד"מ - שהרי גם המוח הוא משפיע החיות לכללות הגוף: דתלת שליטין אינון מוחא ולבא וכבדא. אך אינו דומה סיבוב והילוך השפעת החיות שמן הלב לאברים, להילוך ההשפעה שמן המוח לאברים.
כי הנה על הלב נאמר: כל הנחלים הולכים אל הים כו'. ובמקום שהם הולכים שם הם שבים ללכת[6] שנמשך הדם מכל האברים אל הלב וחוזר מן הלב ונמשך לכל האברים. וגם הנה השפעת החיות שמן הלב לאברים הוא מן הדם שהוא הנפש, והדם מתהווה מן המאכל שמתעכל ונעשה דם הנפש ממש.
והנה תחלת בישול המאכל הוא בכבד, ששם נעשה דם ומתברר, ומהמובחר שולח ללב ואזי נסגר הדם בתוך הלב. ואח"כ נפתח הלב ע"י כח ההמשכה שנמשך מן המוח ופותח את הלב להמשיך הדם בכל האברים.
ולכן הלב דופק תמיד, שמחמת סגירה ופתיחה הנ"ל שהן תמיד, כי תמיד מתברר ונשלח דם חדש מן הכבד אל הלב ונסגר, ואח"כ נמשך כח מן המוח ופותחו, ולכן הוא רצוא ושוב תמיד בבחי' סגירה ופתיחה. וזהו הדפק, שדופק הלב תמיד מחמת זה. נמצא שהשפעת החיות שמן הלב לאברים מדם הנפש שבו, היינו מה שמקבל החיות מן הכבד שאותו הדם נסגר בתוכו ואח"כ נפתח כו'. משא"כ המשכת החיות שמן המוח לאברים היא המשכה והשפעה לבדה.
ובזה יובן מה שהקב"ה נקרא עד"מ בשם לב דוקא - כי כל השפעות החיות שמשפיע לברואיו באתעדל"ת דוקא תליא מילתא כנודע. ואתעדל"ת זו הוא מ"ש: ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. ואהבת - הוא מלשון אבה, דהיינו רעותא דליבא בחשיקה וחפיצה שיהי' כל רצונו וחפצו, להיות: הוי' - הוא אור א"ס ב"ה ממש בבחי': אלקיך - דהיינו בגילוי הנפש כאלו הוא לנוכח. ורצון וחפץ זה יהי': בכל לבבך ובכל נפשך - שלא יהי' רצון וחפץ אחר זולתו. וכמ"ש: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו'. וכל צרכי עוה"ז שצריך האדם להשתמש בהם לחיי גופו - יהיו בע"כ, וכמאן דשדי בתר כתפוי: כי בע"כ אתה חי - ולא מחפץ האמיתי.
וזהו: לא חפצתי כו' - שיש הפרש בין חפץ לרצון, שרצון נקרא מי שרוצה הדבר אף שלא מרצונו וחפצו האמיתי, ואף מי שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני - נקרא רצון אצלו, שרוצה מ"מ. אבל חפץ נק' חפץ ורצון האמיתי, דהיינו שיש לו חפץ ותשוקה מחמת שמוצא קורת רוח ותענוג באותו הדבר שרוצה.
וע"ז נאמר: ועמך לא חפצתי - בלשון חפץ ולא בלשון רצון, שכל חפצו וכל ישעו יהי' רק לדבקה בו ית', שהוא מקור החיים ומקור התענוגים. ועמ"ש בפי': וכל גבולך לאבני חפץ, בד"ה: ושמתי כדכד. וע"ז אומרים באמת ויציב ואהוב וחביב ונחמד ונעים כו' - הדבר הזה. והיינו הדבר הזה שבק"ש: ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך והיו הדברים האלה כו'.
והנה באתערותא דלתתא זו אתעדל"ע, גילוי פנימיות רצונו ית' וחפצו האמיתי להיות המשכת התורה והמצות. וכמ"ש: ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, ונמשך בהן עונג העליון. כמאמר: אשר קדשנו במצותיו - אשר הוא מלשון: באשרי כי אשרוני בנות - שהוא לשון שבח והילול, ע"ד: וטוב ויפה - הנאמר: באמת ויציב ואהוב וחביב ונחמד ונעים כו'. - שנמשך עונג העליון מאור א"ס ב"ה הסוכ"ע, שהוא מקור חיי החיים מקור התענוגים, להתלבש בתורה ומצות שלפנינו: הנגלות לנו - המלובשות בענינים גשמיים, אשר כח זה להיות המשכה זו שלמעלה מעלה מן ההשתלשלות, יורדת ומתלבשת למטה מטה באתעדל"ת זו תליא.
(ועמ"ש ג"כ מזה בביאור ע"פ: יונתי בפי': כי קולך ערב ומראך נאוה, ובד"ה: ואהיה אצלו אמון, בפי': ואהיה שעשועים יום יום. ועמ"ש בד"ה: אוסרי לגפן, ובפסוק: וזכרתם את כל מצות. ועמ"ש בד"ה: הבאים ישרש בפי': כי תהיו אתם ארץ חפץ כו')
ולכן אמרו רז"ל: שבתחלה יקבל עליו עול מלכות שמים ואח"כ עול מצות - כי א"א לקבל עול מצות ולהיות נמשך בהן עונג העליון ב"ה, כ"א ע"י קבלת עול מלכות שמים תחלה, והיינו: ואהבת - שבפ' ראשונה. ועמ"ש מזה בד"ה: ראיתי והנה מנורת זהב.
והנה על בחי' אתעדל"ת ואתעדל"ע זו נאמר: ולבי ער - כי הגם שאני ישנה בגלותא, שאותותינו לא ראינו כנ"ל - מ"מ אף בגלותנו לא עזבנו ה' מבחי' רעותא דליבא, בחי' רצון ותשוקה שיש בכל נפש מישראל, לעורר את האהבה עד שתחפץ להתפשט מלבושים שבנוגה. ובאתעדל"ת זו נמשכה אתעדל"ע, המשכת עונג העליון בתומ"צ, אלא שהן בבחי' העלם ולא בגילוי.
וזהו: אותותינו לא ראינו - לא ראינו דייקא, שאינו נראה ונגלה לעיני בשר עין בעין ממש. אבל מ"מ אותותינו קיימות שהן אותיותינו דהיינו אותיות התורה ותפלה הנמשכות למטה מאור א"ס ב"ה.
וע"ז נאמר: לעושה נפלאות גדולות לבדו - שממשיך נפלאות גדולות תמיד, אלא שהן בבחי': לבדו - דהיינו בבחי' העלם. כי תפלה במקום קרבנות תקנום, רק שע"י הקרבנות אשה ריח ניחוח לה' היה עי"ז גילוי שכינה ממש בבהמ"ק, והיה אש יורד מלמעלה: אריה דאכיל קורבנין. משא"כ ע"י התפלה נעשה המשכה זו בבחי' העלם. ועמ"ש מזה סד"ה: צו את בנ"י ואמרת אליהם את קרבני כו'.
אבל מ"מ גם ע"י התפלה מתעלה הנפש לאשתאבא בגופא דמלכא, ולהמשיך משם חיים וחסד, שפע אור א"ס ב"ה הנעלם ומתלבש באותיות התורה והתפלה.
ולא עוד אלא שקול דודי דופק הוא על היד - והיינו הארה והמשכה בבחי' חיצוניות, שהוא חיצונית ההארה מן הלב, שכמו שנמשך בדפיקא דליבא בבחי' פנימיות כך מתראה המשכה זו בבחי' חיצוניות דפיקא על היד.
והנה בבחי' פנימיות בדפיקא דליבא - נמשכו המשכת התורה והמצות: ויקם עדות ביעקב כו'. ובבחי' חיצוניות - הן המשכות חסדי ה' עמנו תמיד כעל כל אשר גמלנו, לעושה נפלאות גדולות וגו', נותן לחם לכל בשר כו', הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד כו'.
וזהו ענין: דפ"ק - אותיות פק"ד. שמזה נמשך להיות: וה' פקד את שרה, פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. ועמ"ש ע"פ: אלה פקודי כו' אשר פקד ע"פ משה:
ב והנה על התעוררות בחי' רעותא דליבא זו אמר הכתוב: פתחי לי אחותי רעיתי. אחותי - היא האהבה הטבעית המסותרת בלב כ"י[7] ובנפשם האלקי', שטבע זו היא מחמת מקור חוצבה ושרשה, שהיא חלק אלוה ממעל ממש: כי חלק ה' עמו. ולכן נקרא אהבה הטבעית זו בשם: אחותי - שהיא כאהבת אח ואחות שאהבתם היא בטבעם מחמת תולדותם.
ואמר: פתחי לי - שאהבה זו צריך לפתוח ולהוציאה ממסגר ומאסר הגוף והנפש הבהמית, ע"י בחי' רעותא דלבא לעורר את האהבה כו', וכנ"ל. (ועוד נת' ענין: אחותי, בד"ה: כי תבאו אל הארץ בפ' בהר, וענין: רעיתי - נת' שם באופן אחר)
ורעיתי - פי' פרנסתי, ע"ד מארז"ל: ישראל מפרנסין כו'. ועמ"ש: רועה ישראל האזינה כו' - שהקב"ה כביכול רועה וניזון מישראל, שישראל עושין לו מרעה ומזון.
וכמ"ש: אכלתי יערי עם דבשי - דקאי על ק"ש וברכותיה. (כמ"ש פ' פנחס דרכ"ו ע"ב) יערי - אלו המלאכים, כי: שרפים עומדים - נקר': עצי שטים עומדים, וכולם עומדים ביראה כו'. והיינו מה שאומרים בברכת: יוצר - איך שהמלאכים מקדישים כו', והאופנים ברעש גדול כו' - שתשוקתם וחפצם להתכלל באור ה' א"ס ב"ה ובטלים אליו ית'. שביטול והתכללות זה נקרא בשם: אכילה - כמו המאכל עד"מ שנבלע באברים ומתאחד עם דם הנפש.
ודבשי - אלו הנשמות, שהם פירות היער, ויש בהם מתיקות ותענוג: מהעז יצא מתוק[8], ארץ זבת חלב ודבש כו'. והיינו מה שאומרים בק"ש: שמע ישראל - דקאי על הניצוץ אלקות, ורמ"ח תיבין דק"ש כנגד רמ"ח אברי האדם, שיהיו רמ"ח אברי האדם בטלין ונכללים באדם העליון: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו'.
ונקרא בחי' זאת בזוה"ק: לאשתאבא בגופא דמלכא. דהיינו להיות בבחי' ביטול והתכללות ממש באור ה' א"ס ב"ה, כמו המאכל שנעשה ממנו דם שמתאחד עם דם הנפש ממש. וכך יהיו כל כחותיו רק לה' לבדו. וכמ"ש: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו'. וכל כחות הנפש הבהמיות כח המתאוה כו' יהיו בבחי' אתכפייא ואתהפכא כו'. ואזי תשוב הנפש לאלקים ותתהפך לבחי' אלקו' ממש עד שלא יהיה לה חיות ותענוג אחר זולת לה' לבדו.
והוא הבאה מחמת ההתבוננות נפש המשכלת, שמתבוננת בגדולת א"ס ב"ה אשר אין ערוך אליו ית', וכולא קמיה כלא חשיבא, וכטפה מים בים האוקיינוס - ואי לזאת תבטל הנפש במציאות אליו ית', וישליך מנגד כל החיות וכל התענוגים אשר לא לה' המה, לדבקה בו לבדו ית' באור א"ס ב"ה ממש, מקור החיים ומקור התענוגים, בלי שום תערובות זר ופניות דלגרמיה כו', רק בבחי' ביטול והתכללות באלקות ממש.
והנה כמו שהמאכל המתעכל ונעשה דם, הוא המתאחד עם דם הנפש, ומחבר ומקשר השראת נפש בגוף לתת לו חיים - כך ע"י אתעדל"ת בבחי' ביטול והתכללות, עד שתתהפך לבחי' אלקות ממש - נמשך חיות ואור א"ס ב"ה כביכול, להתחבר ולהתקשר בבחי': גופא - הן הם מדותיו ית'. כמ"ש בזהר: וכמה גופין תקינת לון כו' חסד דרועא ימינא גבורה כו' - שמדות חסדו וגבורותיו ית' הן בבחי' גוף לגבי הנשמה הוא אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו דלאו מכל אלין מדות כלל כו'. ואפי' בחכמה עילאה כתיב: כולם בחכמה עשית - שנחשבת כעשייה גשמיות. וכמ"ש: כי אמרתי עולם חסד יבנה - שהחסד צריך להיות נבנה ומתהווה להיות התלבשות אור א"ס ב"ה במדת החסד וכן בשאר המדות ובחכמה. (ועמש"ל מזה בד"ה: לסוסתי)
ובנין זה הוא מאתעדל"ת זו, שהיא בבחי' ביטול והתכללות ממש, שכמו שא"א להיות התקשרות הנפש עם הגוף מן המאכל עד שמתעכל ונעשה דם שמתאחד עם דם הנפש ממש. כך א"א להיות המשכות החיות מאא"ס ב"ה, ולהיות התלבשות אור א"ס ב"ה בחכמה ובחסד מחמת אתערותא דלתתא, כ"א שתהיה בבחי' ביטול והתכללות ממש עד שתשוב הנפש בבחי' אלקות ממש כנ"ל:
אך להבין הטעם לכל זה, מאין הוא הכח הזה לנפש המלובשת בגוף לאתעדל"ת כזו, להתאחד עם אלקות ולהמשיך חיות ואור א"ס ב"ה במדותיו הקדושות.
יובן בביאור הטעם שהמאכל הגשמי שהוא מדצ"ח, שהם למטה ממדרגת האדם שהוא מדבר, ועליו יחיה האדם. אלא היינו מפני: שעל כל מוצא פי ה' שבמאכל יחיה האדם, והמוצא פי ה' הוא הוא המחייהו. אך הנה האדם יש בו ג"כ מוצא פי ה', ולמה צריך עוד למוצא פי' ה' שבמאכל?
אך הענין הוא דכתיב: אחור וקדם צרתני - אחור למע"ב כו', ולכן המוצא פי ה' שבמאכל, הוא ממדגות עליונות וגבוהות יותר, ולזאת יש בו כח להמשיך המשכות חיות נפש האדם והתקשרותה והתלבשותה בגוף.
והנה כמו שהוא במשל שהמאכל הגשמי מחיה את האדם ומחבר נפש האדם בגופו מפני מוצא פי' ה' שבו, כך הוא בנמשל באתערותא דלתתא זו בבחי' ביטול והתכללות, שנקרא בשם אכילה למעלה, שממשיך חיות ואור א"ס ב"ה להתלבש בבחי' גופא חסד דרועא ימינא גבורה כו' - הוא מפני: מוצא פי' ה' - הוא כח וחיות אלקות שיש לישראל בשרשם, שהוא ממדרגות עליונות שבאור א"ס ב"ה כי: ישראל עלה במחשבה.
ופי': עלה במחשבה - כי יש ג' מיני מחשבות. כמ"ש: כי לא מחשבותי מחשבותיכם - לשון רבים. מחשבה שבמחשבה - דהיינו שחושב מחשבת שכל והבנה ודבר שצריך בו עיון הלב. ודבור שבחשבה - שחושב דברים בעלמא שאין בהם רק צירופי אותיות ואין מלובש בהם שום שכל והבנה. ומעשה שבמחשבה - הוא כח המדמה, שהוא רק דמיון לכל מה שרואה במעשה גשמיות ובפועל ממש. ועלה במחשבה - היינו מחשבה שבמחשבה, שהיא מחשבה עליונה.
(ועמ"ש ע"פ: ויכתוב משה את מוצאיהם, ובד"ה: יונתי בחגוי הסלע. ובד"ה: אם בחקתי תלכו. ועמ"ש מענין ב' בחי' שבמחשבה בד"ה: שובה ישראל עד)
ושרש התהוות העולמות והתלבשות אור א"ס ב"ה בבחי' חכמה וחסד, הוא מבחי' דבור ואמירה שבמחשבה. כמ"ש: כי אמרתי עולם כו', ויאמר אלקים יהי אור כו'. והן הן צירופי אותיות נמשכות מאור א"ס ב"ה להאציל כלים די"ס כמבואר במ"א.
ולכן יש כח בשרש נש"י, שהוא מבחי' מחשבה שבמחשבה, להמשיך חיות ואור א"ס ב"ה, ע"י שבטל ונכלל ממש באלקות באתעדל"ת זו. והוא הוא בבחי' המאכל, שמתעכל ונהפך לדם הנפש וממשיך חיות כו'. וזהו: כי אמרתי עולם חסד יבנה - שהחסד נבנה ע"י: כי אמרתי - אמירה בלב שלי, שישראל עלה במחשבה.
(ועמ"ש מזה לעיל בד"ה: לסוסתי, וע' בפי' הרמ"ז בפ' תולדות בדף קל"ה על ענין בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות כו', ע"ש)
ופי': כי אמרתי עולם - שהאמירה באה לבחי' עולם, בעשרה מאמרות שנברא העולם: יהי אור יהי רקיע כו'. ומזה נמשך חיות העולמות בפנימיות ובחיצוניות. בפנימיות: ויקם עדות ביעקב כו', ובחיצוניות: קול דודי דופק - אותיות פק"ד: פקד פקדתי כו'.
וזהו: האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני. על בני - בבחי' פנימיות, ועל פועל ידי - בבחי' חיצוניות:
ג והנה באתערותא דלתתא זו שע"י בחי': פתחי לי אחותי רעיתי - יעלה ויבא ויגיע למדרגה יותר עליונה, הוא בחי': יונתי. והוא בחי': עיניך יונים - כמו זוג יונים שמסתכלים תמיד זה בזה ונהנים בראייתם זע"ז, ולא זזה חיבתם מלהסתכל זה בזה. כך יהיה האדם בבחי' זו, שהוא בחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא, לאסתכלא תדיר.
ועל זה נאמר: עיני האדם לא תשבענה. פי': עיני האדם - הוא האדם הגדול בענקים זה אברהם אבינו, שעליו נאמר: הלוך ונסוע - תדיר בלי הפסק, תמיד הלוך ונסוע ממדרגה למדרגה עד הנגבה. שנקרא: אברהם אוהבי, ותמיד לא זזה חיבתו להמקום ב"ה.
ולכן אמרו רז"ל: בכל יום יהיה בעיניך, דברי תורה, כחדשים - שלא שבעתם העין. (ועמ"ש בפ' בחקתי בפי': ואכלתם ולא תשבעו) והיינו מחמת התבוננותו בגדולת א"ס ב"ה שאין לו סוף כו', ואין ערוך עליו ית', דכולא קמיה כלא כו' וכטפה מים אוקיינוס כו', והוא המחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב מאין ליש ממש. והתחדשות זו היא רק הארה בעלמא: הודו וזיוו של שמו על ארץ כו' - שהזיו מתחדש מאין ממש מאין תמיד, ותמיד הוא מתחדש. ולזאת: וקדושים בכל יום יהללוך סלה. קדושים - אלו הנשמות שלמעלה, בכל יום תמיד יהללוך סלה בלי הפסק, ממדרגה למדרגה עד רום המעלות למעלה עד אין קץ וסוף ולמטה עד אין תכלית.
ואי לזאת לא תשבע עין מלראות ולאסתכלא ביקרא דמלכא תדיר, ולהיות שש ועלז בה בראיה זו ולהתענג על ה' הוא אור א"ס ב"ה, המתגלה בנפשו המשכלת, שהיא קרבת ה' ממש, וצדיק באמונתו זו יחיה כו', כמ"ש בסש"ב פל"ג. ובאתערותא דלתתא זו אתעדל"ע, כך ממש: עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו - ע"י: עיני תמיד אל ה' כו'.
ומזה נמשך עוד בעילוי אחר עילוי, עד שיהיה בבחי': תמתי - שארז"ל ברבות בשה"ש: תמתי - תאומתי, שכנס"י הם תאומתו של המקום ב"ה. שהקב"ה נקרא בשם חתן וכנס"י בשם כלה המזדווגת להחתן, ונעשית לו תאומתו. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שנקרא: תמתי - מלשון שלימות, שהיא משלמת אותו ית' כביכול, להיות נקרא בשם תם ושלם, ובלעדי כנס"י אין לו תמות ושלימות אמיתי כביכול, כי דכר בלא נוקבא נקרא: פלג גופא (ע' בזהר ויקרא ד"ז ע"ב). ועל זה אמרו רז"ל ע"פ: ועשיתם אתם - אתם כתיב, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני כו'.
וביאור ענין זה דלכאורה אינו מובן איך שייך עשיי' כלפי מעלה. אך הענין הוא, כי שלימות הבורא מה שנקרא רחום וחנון ארך אפים וכו', לא בא לידי גילוי כ"א בהתהוות העולמות והברואים, שנמשך ונתלבש אור א"ס ב"ה דלאו מכל מדות כו' בבחי' מדת החסד ורחום וחנון כו'.
והמשכה זו באתעדל"ת תליא כנ"ל, כי חסד דרועא ימינא - ע"י צדקה וחסד שישראל עושין למטה. וגבורה דרועא שמאלא - ע"י בחי' שמאל דוחה, שהוא בחי' אתכפייא סט"א נעשה: שמאלו תחת לראשי - שגורם נשיאת ראש, בבחי' הסתלקות, דאסתלק יקרא דקוב"ה. וע"י אתהפכא סט"א בועשה טוב, גורם בחינת: וימינו תחבקני - הוא בחי' ימינו וחסדו של הקב"ה. כמ"ש: אהבתי אתכם אמר ה' - שהיא המקפת את הנפש כאדם החובק את חבירו מאחוריו ומקיפו שאינו מניחו להפרד ממנו. כך הוא האהבה הבאה מלמעלה שהיא למעלה מכדי שתוכל נפש האדם שאת, ואינה מתלבשת ומתעלמת בתוך הנפש רק שהיא מקפת וסובבת אותה, עד שתהא צרורה ומוקפת: בצרור החיים את ה' - ממש לבלתי הפרד ממנו.
וזהו: כאלו עשאוני - דקאי על עשיית החסד והגבורה שהן בחי' כלים ומשכן להשראת אור א"ס ב"ה, כי אור בלא כלי אינו אור הנגלה ומושג כלל, ואין העולמות יכולים לקבלו.
והתהוות העולמות הוא כדי להראות גילוי שלימותו ית': רחום וחנון כו'. ולכן עשיית הכלים נחשבת כאלו עשאוני ממש, להיות המשכת גילוי שלימותו ית', שהוא ע"י התלבשות אור א"ס ב"ה בבחי' כלים בחכמה ובחסד, ע"י אתעדל"ת של ישראל.
(ועמ"ש עוד מענין יונתי תמתי בסמוך בד"ה: ששים המה מלכות כו'):
אך הנה הגורם לכל בחי' הללו הוא מ"ש: שראשי נמלא טל. והענין הוא, דכתיב: אהיה כטל לישראל - לא כגשמים שנעצרים לפעמים מחמת מעשה התחתונים, אבל טל אינו נעצר לעולם. אפילו שנים כשני אליהו שאמר: אם יהיה טל ומטר כו',[9] ואעפ"כ לא פעל אלא עצירת המטר ולא הטל.
והטעם - כי הנה יש אתעדל"ע שתלוי באתעדל"ת. ויש אתעדל"ע שאינו תלוי כלל באתעדל"ת. כי אתעדל"ע זו, היא מדרגה עליונה מאד נעלה באור א"ס ב"ה הסוכ"ע כו', שאין אתעדל"ת מגעת לשם ואינה נחשבת שם למאומה: וכחשיכה כאורה - ומשם יורד הטל. ולכן אין לו מעצור ממעשה התחתונים, שאינו מעכבו חטא ועון כלל - כי למענו ית' יעשה, ולפניו כחשיכה כאורה. (ועמ"ש מזה סד"ה: האזינו השמים).
וזהו: שראשי נמלא טל - ראשי דוקא. דהנה מבואר למעלה בענין: ולבי ער - שאין דומה ההשפעה והילוך החיות שמהלב אל האיברים להשפעה שמהמוח לאיברים, שההמשכה מהלב יש בה העלאה תחלה ואח"כ הוא המשכה, משא"כ ההשפעה מהמוח היא המשכה לבדה. ולכן ענין הטל שהוא האתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת, נקרא: שרשי נמלא טל - הוא בחי' מוחא. ועיין זח"ג פ' שלח (דקס"א ע"ב)
וזהו שארז"ל: פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם - ורמזו בזה למ"ש בפ"ב דמדות: כל השערים שבמקדש היו להם דלתות חוץ משל אולם.
והענין הוא, כי הנה השערים הם שערי ההשפעה להמשיך חיות ומזון לעולם, והדלתות הם לסגור השער כו'. (עמ"ש מזה בד"ה: והבדילה הפרכת) כי לפעמים השערים נסגרים לפי מעשה התחתונים. אבל פתח האולם לא היו בו דלתות, שתמיד היה פתוח - לפי שהוא רומז לההשפעה היוצאת תמיד בלי הפסק ובלי מעצור ממעשה התחתונים, שאין אתעדל"ת מגעת עד שם.
אך זהו דוקא בהשפעה הנשפעת לעוה"ז הגשמי, שהיא מושפעת מבחי' חיצוניות של עולמות עליונים, אבל בבחי' פנימיות עולמות עליונים, צריך להיות תחלה כל האתעדל"ת כולה עד היכן שכחה מגעת, ואח"כ דוקא מתגלה ויורדת בבחי' פנימי' עליונה ומאד נעלה מה שאין אתערותא דלתתא מגעת עד שם. וזהו שאמרו רז"ל: פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם.
ולהסביר זה הענין בעבודת ה'. הנה נודע כי ראשית ההשתלשלות הוא מחכמה ולמטה. ומחכמה ולמטה הנה הנפש האלקית היא מתלבשת בגוף ונפש הבהמית, וצריך האדם להגביר הנפש האלקית ולהוציאה ממסגר הגוף ונפש הבהמית.
אך רצון שבנפש, הוא בבח' רצון עליון שהוא למעלה מההשתלשלות. וכך רצון זה אינו מתלבש בנפש הבהמית כלל. אך אינו שורה ומתגלה בנפש האדם בבחי' גילוי עד שיעשה כל מה שבכחו.
והנה אין בכח נפשו להגביר כ"א מחכמה ולמטה, דהיינו שישים עיקר חכמתו בחכמת התורה, וכן מדותיו שהוא אהוי"ר כו' יהיו רק לה' לבדו. משא"כ הרצון שהוא בבחי' מקיף ואינו מלובש כלל בנפש - אין בכח נפשו לשנותו. רק כשיהי' שלימות מחכמה ולמטה כל מה שיש בכח הנפש - אזי ממילא יאיר ויתגלה אור הרצון עליון ב"ה ברצון הנפש בבחי' גילוי.
(וכמשנ"ת לעיל בד"ה: צאינה וראינה בפי': עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. ועמ"ש בד"ה: כי תצא בפי' מ"ש בזהר: מאן דקטיל לחויא יהבין ליה ברתא דמלכא כו').
ובזה יובן: פתחו לי כחודה של מחט - דהיינו מבחי' ההשתלשלות מחכמה ולמטה, שהוא בחי' חודה של מחט לגבי אור א"ס ב"ה הסכ"ע, שאין ערוך עליו ית': כי נשגב שמו לבדו, רק הודו וזיו של שמו על ארץ ושמים כו'. ואני אפתח לכם כפתחו של אולם - היינו אתערותא דלעילא העליונה שלמעל' מההשתלשלות.
ורצון זה, הוא הגורם להיות נמשך ממנו רעותא דלבא, לעורר את האהבה בבחי': אחותי רעיתי יונתי תמתי, מחמת: שראשי נמלא טל - שהטל שהוא מבחי' רצון העליון בה נמשך, ונתלבש בבחי' ראשי היא בחי' חכמה כו', וד"ל.
(ועיין ברבות ע"פ: אני ישנה כו' שמות פ' ב'. ק"כ ב'. ר"פ תרומה. ס"פ פקודי, ובשה"ש ע"פ: אני ישנה, ובקהלת ע"פ: דברתי אני עם לבי, באסתר ע"פ: בימי אחשורוש, זהר ר"פ האזינו ובהרמ"ז שם. וירא קי"ב א', בשלח מ"ו א', צו ל"ג ב', אמור כ"ה א', שלח קע"ד ב', פינחס רל"ג א', כנרשם בספר בית אהרן ע"פ אני ישנה):